במשך הימים הבאים פמיאר הלך כל בוקר לפגית בוקר עם השרים ולאחר מכן חזר ללוות את מוריאן, הוא דאג שמוריאן מקבל את ארוחותיו היטב ושותה את התרופות שלו, הוא טייל איתו בארמון כשמוריאן הרגיש משעומם מידי, ונראה היה שכל תשומת ליבו של המלך נתונה לבן זוגו.
כמובן שאת התנהגותו של המלך כולם ראו, ומוריאן שמע את המשרתים מדברים על כך ללא הפסקה, כולם היללו את האכפתיות של המלך, הם דיברו על כך שלמרות שהמלך מנהל מדינה, עדיין יש לו זמן להגיע ולטפל כך בבן זוגו. בלחישות שקטות נשמעה גם המילה אהבה. ומוריאן לא היה יכול לסבול את זה, כי הוא ידע את האמת, זו לא יכולה להיות אהבה.
זה לא!
אי אפשר היה להכחיש שהמלך אכן אכפת ממנו, אבל זה היה בגלל האופי האדיב והחביב שלו, אין לזה קשר למוריאן עצמו. לכן הוא רצה להתרחק ככל האפשר מאותם מילים, כי הם גרמו לתקווה בליבו לבעור והוא ניסה בכל כוחו לכבות את הלהבה הזו. כי מוריאן ידע שאם הוא באמת יתאהב בבן הזוג שלו, חייו יהיו אומללים. לאהוב אדם שלא אוהב אותך בחזרה, גם אם הוא היה בן הזוג הזה, הגורל הזה הוא נורא מידי כדי שהוא יאפשר את זה לעצמו. הוא ידע היטב כשהוא ירגיש טוב יותר פמיאר לא יעמוד עוד לצידו, רק המחשבה הזו הפכה את בטנו והוא מצא מקום להתיישב.
באהבה חד צדדית, היו שלוש דרכים שבהם היא יכולה ללכת. הראשונה הייתה הבנה שלעולם לא יקרה דבר ולוותר עליה, אבל התקווה הייתה עזה מידי מכדי שרבים יעשו זאת. השנייה הייתה רדיפה אחרי האדם הזה עד פגיעה בו, אבל זה דרש אנשים חכמים ואמיצים אחרת הכישלון גרם לצרות ואף למוות לאדם הזה. והדרך האחרונה הייתה שמירה בסוד את התאהבות הזו עד פגיעה עצמית. ומוריאן ידע שאם הוא ייתן לעצמו להתאהב, זו תהיה הדרך שבה הוא ילך. לכן הדרך היחידה להציל את עצמו הייתה למנוע מעצמו להתאהב.
הוא עצם את עיניו והניח את ראשו על הקיר, זה היה כל כך קשה למנוע מעצמו להתאהב. ואם המחשבות האלו הוא הגה את התוכנית הבאה שלו. זה לא היה מורכב מידי, זה היה די פשוט, הוא עמד לבקש ישירות מפמיאר להתרחק ממנו.
טוב, למען האמת הוא פשוט היה אומר לו שהוא מרגיש טוב ולא זקוק להשגחה מסביב לשעון, כך שהמלך יכול לחזור לתפקידיו ומוריאן הולך לעבוד על לשלוט טוב יותר ברגשות שלו ולגרום להם להיעלם.
אבל שפמיאר נכנס פנימה ובידיו מגש ועליו הייתה קערת תרופות, המילים בפיו של מוריאן נתקעו ואפילו לא צליל יצא מהם, איך היה מסוגל להיות קר רוח כשפמיאר נהג איתו באדיבות וחסד.
"בוא נשב," אמר פמיאר בחיוך "ביקשתי שיביאו לנו את הארוחה בקרוב, רק לפני כן אתה צריך לשתות את התרופה." פמיאר הוביל אותם ליד השולחן והושיט לו את קערת התרופות, נוזל כהה היה בה, ולמען האמת מוריאן לא רצה לשתות אותה. "אני מרגיש טוב יותר, אני לא חושב שאני צריך לקחת עוד תרופות."
פמיאר הביט בו בשלווה "אתה צריך, עד שתתרפא לחלוטין, התרופה היא חובה."
YOU ARE READING
אתה העוגן ללב שלי
Historical Fiction✯נכתב✯ MxM שייך לאוסף סיפורים של "הרקיע השביעי" סיפור של הילדים של מישאר ופייראן. (תוותר עליי למענך). הנסיך פמיאר הוא הבן הבכור ויורש העצר, הוריו מעוניינים להעביר אליו את הכתר וניהול הממלכה, אבל הם רוצים לוודא שזה יעבור היטב. ולכן הם מחפשים עבורו...
