אתה העוגן ללב שלי

פרק 11

בשעת בוקר מוקדמת, מוריאן פותח את עיניו ומביט לעבר החדר שלו. הוא מצמץ בהפתעה כשראה את פמיאר יושב ומעיין בספר, הוא התעורר מייד. פמיאר שמע זאת ומביט אליו בחיוך "התעוררת?"

מוריאן מתיישב במיטה בהפתעה, האם פמיאר לא היה צריך לעזוב כבר? בדרך כלל פמיאר התעורר לפניו ועזב לפני שהוא קם, אבל הפעם נראה היה שהוא חיכה לו, זה היה לא בסדר! הוא בהחלט לא היה אמור לגרום לאלפא לחכות לו. הוא קם מהמיטה וממהר להתנצל "אני מצטער."

פמיאר מרים את מבטו ושואל בהפתעה "על מה?"

מוריאן משיב ברצינות "נאלצת לחכות לי."

פמיאר מניד את ראשו "זה בסדר, רציתי לאכול איתך, אני רוצה לקחת אותך למקום מסיום, אני חושב שתאהב את המקום הזה ואני אקצה לך גם שומרי ראש שתוכל לצאת החוצה אם תרצה."

מוריאן הביט בו בתדהמה "אני יכול לצאת מהארמון?"

פמיאר צחק "בוודאי שכן, זה ארמון, לא בית כלא." הוא מושיט לו אסימון "זה התג הרשמי שלך, תשמור עליו כי הוא חשוב ביותר, תצטרך גם להציג אותו בכניסה והיציאה מהארמון. רק חשוב שתיקח איתך שומרים הבטיחות שלך חשובה ביותר."

מוריאן הנהן "אני אעשה זאת."

פמיאר חייך "בוא נאכל ארוחת בוקר ונלך יחד."

מוריאן הנהן, שטף את פניו והחליף את בגדיו לפני שהצטרף לפמיאר לאכול. הם כמעט סיימו לאכול ועלתה שאלה בראשו ומאחר שפמיאר דיבר איתו בחופשיות הוא הניח שלא יהיה שום נזק לשאול "האם אתה לא אמור לקבל את הכתר היום."

פמיאר חייך "אתה לא מכיר את ההורים שלי, מאחר שהם הודיעו לי אתמול, אני בטוח שהיום כבר בזריחת השמש הם עזבו את הבירה. הם השאירו לי את כל הדברים המציקים האלו, אם זה כך לא מגיע לי יום אחד של הפסקה לפני שאני מקבל את כל החובות הגדולות האלו?"

מוריאן הנהן בשקט, מגיל צעיר לימדו אותו שאסור לו לעסוק בפוליטיקה ובכל התחומים הרשמיים האלו ולכן הוא לא אמר דבר.

"מיניתי את אחי על תחומים של דיפלומטיה, האם יש משהו שאתה טוב בו במיוחד שתרצה לנסות ולהיכנס למשרדי הממשלה על מנת לעזור?"

מוריאן הניד את ראשו בעזות "אין שום דבר שאני טוב בו."

שקט השתרר לדקות ארוכות, כנראה פמיאר לא ציפה לתשובה הזו. אך הוא התעשת במהירות וטפח קלות על כתפו של מוריאן "לא משנה, הכול אפשר ללמוד. יש מורים שמגעים ללמד את אחי, האם תרצה להצטרף אליו."

מוריאן הרים את מבטו בחרדה, הוא באמת יכול ללמוד? בסוף בחשש מסיום הוא הסכים. חיוך הכנה ששלח אליו פמיאר גרם לליבו לדהור בתוך החזה שלו, האדם הזה נתן לו יותר ממה שהוא אי פעם חלם. הוא רצה להודות לו אך אפילו לא ידע איך.

בעוד שהוא חושב על כך, פמיאר תפס את ידו של מוריאן והוביל אותו החוצה "לא יצא לנו לטייל בארמון יחד, מאחר שזו הזדמנות טובה, בוא נטייל יחד בחצרות הארמון היפים, לפני שנלך למקום המיוחד הזה." הוא קורץ לו.

הם מטיילים על פני החצרות, כל אותו זמן פמיאר אוחז בידו של מוריאן ולא משחרר אותה. הם נראים כך כמו זוג אמיתי, ומוריאן אוהב את התחושה החמה שמישהו אוחז בידו. זה מרגיש כל כך נפלא.

הם מסתובבים, מתיישבים מפעם לפעם, ופמיאר מסתובב איתו סביב כל הארמון ומציג בפניו את השבילים השונים, את הארמון, חדרים והאולמות, המקומות האלו ללא ספק יפים, אך נראה שפמיאר לוקח את מוריאן בחזרה לחדריהם. ומוריאן שואל בתדהמה "האם סיימנו?"

פמיאר מחייך חיוך רך ומניד בראשו ולא אומר דבר, שאלות רבות עלות בראשו של מוריאן אך הוא לא אמר דבר. במקום זאת הוא מאפשר לפמיאר להוביל אותו. הם נעצרים מול דלתות כפולות סגורות, מוריאן הביט בו בשאלה, פמיאר חייך בתגובה ופותח את הדלתות.

❃❃❃❃❃❃

אני מקווה שהספר מעניין עבורכם.

אם אתם אוהבים, התמיכה הכי טובה של סופר זה אם כותבים, מדברים ומגיבים על הספרים שלו.

אז דברו יותר על הספרים שאתם אוהבים, במיוחד אם אלו סופרים ישראלים!

ותתמכו בהם מכל הלב והנשמה.

באהבה, 

וויט אנג'ל.