"זה החדר שלנו." הנסיך פמיאר פתח פניו את הדלתות למערכת חדרים רחבה. היה חדר מרכזי רחב ידיים שבו היו שולחנות וכיסאות, ספריה קטנה וכל מיני מדפים שונים שהכילו מפות ודברים שונים מכל רחבי הממלכה. כד עם פרחים רעננים עמד לצד החלון הפתוח למחצה ונרות היו פזורים ברחבי החדר. מחדר זה היו עוד שלוש דלתות סגורות, אחד מהם היה צריך להוביל לחדר השינה. על השולחן היה אוכל מים ותה. ככל הנראה הם ידעו שהם לא באמת יצליחו לאכול בסעודה. הבטן שלו הזכירה לו כי הוא לא אכל דבר כמעט כל היום והוא נבוך לחלוטין.
אך האלפא נראה לא נרגש מהגילוי והוא הוביל אותו לשולחן "מאחר שזה היה יום ארוך בוא נאכל קצת לפני שנישן."
הוא מצמץ בהפתעה לעבר הנסיך פמיאר, האם הוא לא התכוון לדרוש את מה שהיה שלו בזכות?
אך במקום זאת הוא התיישב על כיסא ליד השולחן והציע לי את הכיסא השני, מוריאן התיישב לצידו בחשש מסיום, אך האלפא לא אמר דבר אלא מזג לו תה והושיט לו אותו בחיוך "מאחר שאנחנו נשואים עכשיו, אני מקווה להכיר אותך טוב יותר."
מוריאן רעד מעט, הלילה הנסיך התכוון כנראה להכיר את גופו.
"אבל הלילה בוא ננוח היטב," לאחר מכן הוא מזג לעצמו כוס תה ושתה אותה, הוא הניח אותה והתחיל לעקוב אחרי השפה של הכוס והוא נשך את שפתיו במעט היסוס "האם זה בסדר שנחלוק מיטה?"
מוריאן הביט בנסיך פמיאר כמעט בזעזוע, זה לא מה שהם היו אמורים לעשות מאחר שהם נשואים, הוא מצמץ מעט "אני לא מבין."
"למרות שאנחנו נשואים לא היה לנו מספיק זמן להכיר זה את זה, דברים אחרים –" הוא נעצר לרגע והמשיך "יהיה קשה להרגיש בנוח עם אדם שאנחנו לא מכירים, עדיף להכיר זה את זה טוב יותר, עם אנחנו מתכוונים לחיות יחד חיים שלמים."
הוא מניח שזה עונה על שאלתו, אבל למרות הקלה שהוא הרגיש, עצבות מסיומת התגנבה לליבו. הוא ניער את רגשותיו "דיברת על כך שנחלוק מיטה?" הוא שואל לבסוף.
"אהה, כן," נשמע כאילו הוא נזכר בכך "יש רק מיטה אחת, נצטרך לחלוק אותה הלילה. אחרי הלילה אני אבקש שיסדרו חדר נוסף ליד החדר שלי."
האומגה הרכין את ראשו, הם היו נשואים ועדיין...
"אנחנו יכולים להישאר ביחד באותו חדר." הוא פלט, מוריאן מצמץ בהפתעה, זו לא הייתה הפעם הראשונה, תמיד שהוא היה סביב הנסיך פמיאר הוא אמר את כל מה שעולה בדעתו, אפילו אם לא התכוון לומר זאת.
הנסיך מצמץ ולאחר מכן חייך "בסדר, אם זה לא מפריע לך אני אשמח." הוא הושיט יד והניח על ליבו "אני מבטיח לא לעשות דבר אלא אם כן תבקש ממני."
מוריאן הרכין את ראשו סומק כיסה את לחיו, איך הוא יכול להגיד זאת בלי להיות מעט נבוך?
"האם יש משהו שאתה אוהב במיוחד לאכול?"
השאלה הייתה כל כך מפתיעה שמוריאן הביט באלפא מבולבל "מה?"
"רציתי להכיר אותך, חשבתי שזה תהיה התחלה טובה," הוא נראה מהסס לרגע "זו לא התחלה טובה?"
"לא, זה בסדר," אבל הוא לא ציפה שתתחיל לעשות זאת מהרגע הזה, את המחשבה הזו מוריאן הותיר לעצמו, הוא מצמץ לרגע ונזכר בשאלה שהוא התבקש לענות. "אין משהו שאני אוהב במיוחד, אבל פירות טובים עבורי." אולי זה היה פחות העדפה ויותר הרגל. פירות היו בין הדברים היחידים שהורים שלו לא אסרו אליו לאכול והם תמיד היו בחדרו, סיפקו לו סוג של נחמה ברגעים קשים. ואולי בגלל זה הוא פיתח סוג של רגשות חיובים כלפי הפירות.
פמיאר צחק "אני מניח שזה טוב שיש לי תמיד פירות בחדר."
מוריאן צחק יחד איתו, פתאום הנימוס לא היה חשוב יותר. היה משהו אחר שחשוב שמוריאן לא ידע להגיד מהו, אבל הוא היה שם, משהו אחר מנימוס, משהו משחרר וחופשי יותר.
❃❃❃❃❃❃
מוזמנים להגיב את דעתכם על הסיפור, הדמויות או כל דבר שיעלה בראשכם.
באהבה,
וויט אנג'ל.
YOU ARE READING
אתה העוגן ללב שלי
Historical Fiction✯נכתב✯ MxM שייך לאוסף סיפורים של "הרקיע השביעי" סיפור של הילדים של מישאר ופייראן. (תוותר עליי למענך). הנסיך פמיאר הוא הבן הבכור ויורש העצר, הוריו מעוניינים להעביר אליו את הכתר וניהול הממלכה, אבל הם רוצים לוודא שזה יעבור היטב. ולכן הם מחפשים עבורו...
