Tea & Cookie | Vkook

פרק שש עשרה

-נ.מ ג'ונגקוק-
זהו. עכשו אין יותר דרך חזרה.
הסכמתי לשחרר את טאהיונג בתמורה לקרב נגד פאבוג'י.
פאבוג'י עזב את המקום, מקלל בארסיות. נשמתי לרווחה.
"אתה בסדר, טאהיונג?" שאלתי את טאהיונג שהיה חיוור כמו הקיר ורעד כמי שעומד בתוך מקפיא.
"א-אתה... א-אתה.... מה עשית?!" הוא שאל בקושי. ידעתי שהוא בטח נחרד מעצם המחשבה שיתכן ואפסיד ואז שנינו ניפול בפח.
"זה... כבר יותר מידי...  א-אני לא רו-רוצה שיקרה לך משהו ב-בגללי..."
"אל תדאג. פשוט תזרום. אנחנו ננצח אותו, לפחות בזה. אתה תהיה משוחרר ממנו ותהיה תחתי." הרגעתי אותו, וידעתי שאני מרגיע גם את עצמי.
אבל טאהיונג סירב להירגע. ניענע בראשו מצד לצד בלי הפסקה. "לא... ג'ונגקוק, בבקשה ממך. אל תעשה את זה!" הוא אמר ותפס את ראשו בשתי ידיו.
הבנתי שהוא בסוג של התקף חרדה או משהו כזה לפי ההתנהגות שלו.
"ג'ונגקוק! אני לא יכול לתת לך להסתכן שוב בגללי!!" הוא צעק ותפס בצווארוני בכח.
הוא שיחרר ממני וחזר לעטוף את ראשו בידיו, כובש אותו ברצפה ומנענע אותו מצד לצד.
"למה סיפרתי לך?! היה אסור לי לעשות את זה!! ידעתי!"
הרגשתי שהעניינים יוצאים מכלל שליטה.
תפסתי בכתפיו והסתכלתי עליו, או יותר נכון, על קדקדו שהיה מול עיניי בגלל שראשו היה מורכן.
"טאהיונג. תסתכל עליי." הוא לא הקשיב. "תסתכל עליי!" דרשתי ממנו.
אבל זה היה כאילו הוא לא מקשיב לי, לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הוא פשוט לא שומע אותי.
טילטלתי אותו חזק. רק אז הוא הסתכל עליי. הישרתי מבט אל תוך עיניו המבולבלות. הוא הסתכל עליי בחזרה.
"אנחנו נהיה בסדר. שומע? אני לא אתן לשום דבר לקרות לך. אל תדאג לי. אם יקרה ואני אפסיד, אני מבטיח שאמצא דרך אחרת להציל אותך. אבל שיהיה לך ברור. אתה כבר לא לבד בסיפור הזה. אני פה לכל דבר. אנחנו נהיה מעכשו חברים טובים. אתה מבין?" את המילים האחרונות אמרתי ברכות אך בתקיפות בו זמנית, מן שילוב לא מוסבר.
אני פשוט החלטתי שאסור לי לתת לטאהיונג להיעזב לנפשו. אני חייב להוציא אותו מהתסביך הבלתי נגמר הזה שהוא נקלע אליו, ולגמרי לא באשמתו.
הוא היה נראה לי בחור טוב. הייתה לו נשמה טובה. הוא היה עדין ואישיותו הקרינה מלאכיות שקטה.
לא יכולתי לתת לכזה יצור ללכת ככה לאבדון.
הכתפיים שלו שעוד היו תפוסות בידיי נשמטו. הוא הנהן ותקע חזרה את ראשו ברצפה.
ואז קרה בדיוק מה שציפיתי שיקרה, הוא התחיל לבכות. בפעם המי יודע כמה להיום, ובכלל.
הוא כיסה את עיניו בשתי ידיו ובכה לתוכן. "ס-סליחה ג'ונגקוק..." הוא אמר בקול שבור לרסיסים.
ריחמתי עליו כל כך עכשו. משכתי בכתפיו והצמדתי אותו לגופי. כרכתי את ידיי סביב גבו, וטפחתי עליו קלות. "יהיה בסדר," לחשתי לאוזנו. "אתה תהיה בסדר..."
הוא המשיך לבכות לתוך חזי, ופשוט נתתי לו להמשיך.
ליטפתי בעדינות את שיערו הרך, ונתתי לו תחושה שהוא לא לבד, שיש לו על מי לסמוך.
דמעותיו זלגו על לחייו ובין ידיו שעוד כיסו את עיניו והכתימו את חולצתי. הידקתי אותו אליי אפילו יותר חזק, נותן לחולצתי לספוג את כל הכאב שנשפך מעיניו.
כשהוא נרגע לבסוף, הרחקתי אותו ממני קצת. "בא, אתה צריך מנוחה טובה..." אמרתי לו ונתתי לו יד.
עלינו משם בשקט. הובלתי אותו לכיוון החדר שלי.
"נראה לי שכדאי שתיכנס להתקלח. אתה עייף ובכית היום מלא. מקלחת טובה תשטוף ממך את הצער, כמו שהיא עושה לי לפעמים." הצעתי לו.
"אתה יכול אחר כך לקחת בגדים מכאן. יש פה המון" הצבעתי על הארון. הוא הנהן קלות ונכנס לחדרון המקלחת.
קרסתי בעייפות על המיטה שלי. חשבתי על מה שקרה מאז שמצאתי אותו על הגג ועד הרגע.
הוא שומר ממני כרגע רק עוד סוד אחד - למה הוא עלה לשם בכלל.
את כל סיפור חייו והגעתו לידי הפאבוג'י הזה כבר ידעתי. אפשר לכתוב ספר בן מאות עמודים רק על ההתעללות והסבל שהוא עבר. החלטתי לא ללחוץ עליו בנושא יותר. גם ככה הוא עובר יותר מידי.
העברתי יד על חולצתי שעוד הייתה לחה מדמעותיו המלוחות של טאהיונג.
קול המים הזורמים הגיע לאזניי ונשמתי לרווחה. כל דבר עצוב יכול להישטף במקלחת חמה.
חייכתי לעצמי כשחשבתי על איך הוא דואג שאני אסתבך בגללו. הוא ממש יצא מדעתו בגלל זה. זה גרם לי להרגיש קצת מרוצה.
עכשו פיניתי את ראשי לחשוב על דבר אחר, לא פחות חשוב-
בחדר שלי ישנה רק מיטה אחת. זה אומר שאין או לי או לטאהיונג איפה לישון.
כמובן שאם אין ברירה אז אכריח אותו לישון על המיטה ואני אשן על הרצפה (למרות שאני משוכנע שהוא לא יסכים), אבל אולי דווקא יש ברירה.
החלטתי לחפש את הוסוק. הוא בטוח יוכל לעזור לי.
יצאתי מהחדר, ונעלתי את הדלת מבחוץ. (אל דאגה, מפתח היה לי.)
חששתי שאם אשאיר אותו פתוח מישהו לא רצוי יכנס ויעשה משהו לטאהיונג.
נזכרתי שהמקום האחרון שהיינו בו אני והוסוק היה בחוץ.
לא ידעתי אם הוא כבר נכנס לבניין או לא, אז החלטתי להתחיל לחפש משם.
יצאתי מהבניין למרות שהיה אסור לי לצאת לבד.
הוסוק באמת היה שם. הוא כנראה היה עייף מלחכות לי שאחזור מהגג, אז הוא פשוט נרדם שם על הדשא.
חייכתי חיוך רחב לעצמי והתקדמתי לכיוונו.
"היי, הוסוק! חזרתי!" קראתי בקול אל תוך אזנו.
"מ-מהץ מה השעה? הצלחת בסוף? מתי חזרת...?" הוא התעורר ומצמץ בצורה מצחיקה.
"אל תדאג. מי שהיה שם בטוח עכשו."
"מי זה היה?" שאל הוסוק בסקרנות.
"טאהיונג."
"אה, כן. יכולתי לנחש...." הוא מלמל וקם ממקומו.
"טוב, תשמע הוסוק. אני תריך רק עזרה קטנה אחת. בעצם, שתי עזרות קטנות..."

-כמה דקות מאוחר יותר-
"אתה לא נורמלי,תאמין לי..." אמר לי הוסוק בזמן שגררנו יחד מיטה מתקפלת לכיוון חדרי.
"אני יודע. זה בסדר. שמעתי את זה מספיק פעמים ממספיק אנשים." אמרתי בעייפות.
"טוב, תראה. לא אכפת לי לתת לך אימוני אקסטרה לקראת הקרב הזה שלכם. אלוקים, למה הכנסת את עצמך..." הוא אמר וציקצק בלשונו.
הגענו לחדר.
"תודה, הוסוקי! אין כמוך בעולם!" אמרתי בחנפנות.
"כן, כן... רק תגיד, מיסטר סופרמן, אתה לא מפחד בכלל??" הוא אמר בזמן שהוצאתי את המפתח מכיסי והכנסתי לחור המנעול.
"לא. אני יותר פוחד שיקררה משהו רע לטאהיונג." אמרתי בלי לחשוב על כמה המשפט הזה נשמע מוזר' תוך כדי שפתחתי את הדלת.
"אממממ... אמר הוסוק והסתכל למעלה במבט כזה של 'לא שמעתי כלום'.
"נו, באמת. זה לא מצחיק. אני באמת פוחד שיקרה לו משהו. לא כי... נו, אתה יודע. אל תהיה טיפש. אני באמת רק רוצה לעזור לו לצאת מהבוץ הזה."
"כן. מה שתגיד..." הוסוק גיחך ודחף את המיטה לפנים החדר. התעלמתי ממנו. שיחשוב מה שהוא רוצה. לי יש את הסיבות שלי.
"טוב, גו'נגקוק. תפתח את זה בעצמך, אני גמור מעייפות. לילה טוב!" אמר הוסוק ופנה לצאת מהחדר.
"אה, ואל תשכח את מה שהבטחת..." אמר בקריצה ונעלם משם.
כן, כןץ אני לא אשכח. אין לו מה לדאוג.
טוב, ברור שהוא יבקש תמורה על אימוני האקסטרה לקראת האירוע הגדול שלי ושל פאבוג'י.
הבטחתי לו שאני מנקה את החדר שלו במשך חודש, ומביא לו את האוכל כל בוקר לחדר.
טוב, הוא הציע ואני פשוט הסכמתי. מה אכפת לי? מה זה לעומת מה שאני הולך לעשות.
פתחתי את המיטה המתקפלת שהוסוק הביא (מאיפה? אל תשאלו אותיץ הוא מכיר במקום הזה כל חור) והצעתי אותה במצעים שהיו בארון. (מה, חשבתם שלא יהיו? מסתבר שהיה בארון הזה הכל. אפילו חומרי כביסה.)
העמדתי אותה מעבר לשידה, מתחת לארון - נגדית למיטה שלי.
קול המים לא פסק.
התיישבתי על המיטה שהרגע הבאתי. אני אשן עליה וטאהיונג יישן על שלי, היא יותר נוחה. התמתחתי בעייפות אך לא הלכתי עדיין לישון. רציתי גם אני להתקלח, וחוץ מזה, רציתי לראות שהכל בסדר עם טאהיונג.
אבל עברה דקה ועברו שניים וקול מים לא פסק. התחלתי לחשוש מעט.
התקרבתי לכיוון חדרון המקלחת. נקשתי בעדינות על הדלת, אבל טאהיונג לא ענה.
דפקתי חזק יותר והוא עדיין לא ענה. "טאהיונג!" צעקתי מעבר לדלת. אין קול ואין עונה.
עכשו כבר התחלתי ממש להילחץ. התלבטתי האם להיכנס או לחכות עוד כמה דקות. האפשרות הראשונה משום מה הייתה נראית לי הגיונית יותר כרגע. מי יודע מה קרה לו ואם כל דקה קריטית עכשו.
פתחתי לאט לאט את הדלת, ואדי המים החמים התפרצו החוצה וטישטשו אותי. עשיתי צעד פנימה ופיזרתי בידי את האדים.
הווילון של המקלחת היה מוסט מעט. החלטתי לנסות רק עוד פעם אחת לפני שאעשה את הצעד הבא.
"טאהיונג?" שאלתי בקול. אבל הוא לא ענה.
שלחתי את ידי והסטתי את הווילון הצידה. הדבר הבא שעשיתי היה לסגור את זרם המים, כי זה רק מילא את שדה הראיה שלי במלא אדים, כך שלא יכולתי לדעת אם אני רואה באמת או שאני הוזה.
טאהיונג היה שרוע על הרצפה, גופו נשען על צידו הימני. ידו הימנית, זו שלמטה, מושלכת קדימה, אוחזת רפויות בטוש המקלחת. עיניו עצומות ופיו שותת דם שזרם בלי סוף והתערבב עם המים שהיו על הרצפה.
היה לו מזל, שידו השניה, זו שהייתה למעלה, הייתה זרוקה על גופו בצורה שהסתירה ממני את מה שלא הייתי צריך לראות. (להזכירכם, אני נכנסתי למקלחת בזמן שטאהיונג התקלח).
הסתובבתי מיד ותלשתי מגבת מהמתלה שעל הדלת, בכלל לא עניין אותי אם היא חדשה או ישנה.
עטפתי בה את טאהיונג בזהירות, והרמתי אותו בנשיאת כלה.
יצאתי משם והנחתי אותו על המיטה.
לא היה לי מושג מה קרה לו.