Tea & Cookie | Vkook

פרק עשירי

-נ.מ ג’ונגקוק-
ישבתי בחדר ובהיתי במיטה הריקה של טאהיונג. הוא כזה יצור אומלל וחסר ישע, חשבתי לעצמי. לא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא הבעיה, הוא הגורם לצרות, שממנו צריך להתרחק, איכשהו כל הזמן אני חוזר למן נקודת התחלה- שאני עוזר לו, החל מהרגע ההוא שברחתי וסחבתי אותו איתי וכלה בלפני לא הרבה זמן כשהבאתי אותו לכאן, נושא אותו על כתפיי.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ובהיתי ככה, אבל באיזשהו שלב העיניים שלי החלו לשרוף ומצמצתי.
אספתי את מעט האוכל לתוך השקית וניערתי את בגדיי מפירורי העוגיות שכרסמתי בזמן שבהיתי במיטה.
הצצתי בשעון שבחדר. עברה כבר יותר מחצי שעה והוא עוד לא חזר.
מעניין כמה זמן תיקח הבדיקה הזו, חשבתי לעצמי. התחלתי להשתעמם. זימזמתי לעצמי שירים והסתובבתי סביב עצמי.
”אה... סליחה?” קול נשי העיר אותי ממחשבותיי. הסתובבתי לכיוון הקול.
”מחפשים אותך בקבלה...” אמרה האישה שעכשו התבררה כאחות שנכנסה לחדר. ”מי?” שאלתי אוטומטית.
”אני לא יודעת בדיוק, אבל זה משהו שקשור ל... מה השם?... טאהיונג משהו...” היא ניסתה להיזכר. לא הבנתי למה זה כל כך קשה לה.
”טוווב...” מרחתי את המילה. היא יצאה ואני יצאתי אחריה.
ירדתי לקומת הקרקע וחיפשתי את מי שקרא לי. לא הייתי צריך יותר מידי כדי למצוא אותו.
איש אחד, לבוש שחור עם מסיכה על פניו נשען על דלפק הקבלה והסתכל סביבו.
התקרבתי לאט מאוד. ואז זיהיתי עוד אחד כזה יושב על הספסל שלצידו. ועוד אחד מסתובב סביב דלת הכניסה.
לאט לאט ההבנה החלה לחדור למוחי. נחרדתי. עלו עליי, עלינו.
נעמדתי מאחורי עמוד אחד מיני רבים שהיו פרושים לאורך הקומה. הוא היה רחב מספיק כדי להסתיר אותי מעיניהם של לבושי השחורים.
חשבתי מהר. תיכף תפקע סבלנותם והם יתחילו להסתובב בשטח. אני חייב לעשות משהו כדי לברוח מכאן ולהגיע כמה שיותר מהר למקום בטוח, עדיף כמה שיותר שזו תהיה תחנת משטרה. תחשוב, ג’ונגקוק, תחשוב..!
הצצתי מאחורי העמוד וראיתי שהאיש שנשען על הדלפק החל לאבד סבלנות.
נשימותיי הפכו מהירות ולחוצות. תכננתי את צעדיי במהירות.
נעמדתי בקו ישר לכיוון דלת הכניסה. ידעתי מה אני הולך לעשות, למרות שהסיכוי של זה להצליח הוא אחד למליון.
הכנתי את רגל ימין לפניי והסתכלתי מולי. אני חייב להצליח.
ואז פתחתי בריצת חיי לכיוון הכניסה.
חציתי את הרחבה במהירות שיא. רק להפתיע אותם.
כולם נסו מפניי. רצתי קדימה לא שם למי או למה שסביבי.
כשעברתי את דלת הכניסה, האיש בשחור נרתע לאחור ואני עפתי קדימה, מתעלם ממנו ורץ ישר.
לקח לכולם שם מאחור שניה להתעשת. אחרי כמה שניות כבר שמעתי כחמש זוגות רגליים שדולקות אחריי.
הייתי אלוף בלרוץ. (אתם כבר יודעים את זה, אני מקווה...) טסתי קדימה, מקפץ מעל גדירות ועוקף אנשים. רק לנער אותם, לנער.
רצתי ורצתי ורצתי, הרגליים שלי כבר פעלו על אוטומט.
הגעתי לסמטא צרה והמשכתי לרוץ, הרודפים מסרבים להיכנע.
ואז קרה מה שאילץ אותי לעצור ברגע. עצרתי בכזו פתאומיות שכמעט עפתי קדימה וריסקתי את הפרצוף.
רכב שחור וגבוה כמו טנדר הגיח מולי וחסם את המעבר מהסמטא. עצרתי כמטר ממנו ונשענתי על ברכיי, מתנשף. זהו, זה חסר סיכוי...
האנשים שמאחוריי גם התעייפו. הם התנשמו והתנשפו בכבדות בזמן שהתקרבו אליי באיטיות. נעמדתי מולם והרמתי את ידיי.
”אתה, אתה רץ כמו משוגע, תאמין לי...” אמר ראש החבורה. הוא הסיר את המסיכה מפניו.
”עכשו אתה מבין למה הבאתי אותך?” שאל תוך שהוא מתקרב אפילו יותר. הוא נקש באצבעו ואנשיו לבושי השחור הצמידו אותי לרכב ואזקו את ידיי מאחור.
והנה, אני שוב נלכד, ושוב אני לא יודע איך הסיפור הזה יגמר.
הושבתי ברכב השחור, כשאיש אחד מימיני ואחד משמאלי ופאבוג’י התיישב במושב שליד הנהג. הרכב התניע ונסענו משם.
”אתה לא יכול למצוא לך מישהו אחר?...” שאלתי ביאוש.
”לא.” הוא פשוט ענה כאילו זה מובן מאליו, אה, אין אף בריון מלוכלך בעולם הזה שיסכים לעשות את זה בשבילך במקומי.
”אתה יודע שאני לא מעוניין, כן?” שאלתי. הרגשתי שהוא לא יפסיק אותי מלדבר כרגע.
”אני יודע. אבל אין דבר שאני לא מסוגל להשיג, עם קצת עבודה קשה. ולכן, בחורצ’יק, אני מציע לך פשוט לוותר מראש. חבל לך לסבול ככה...” הוא ענה בקול לא מאיים במיוחד.
למרות שהוא צודק, המוח שלי לא הפסיק לחשוב בכיוון ההפוך. אין סיכוי שאני עושה את זה בשבילך, חבר.
היה לי צפוף בין שני החבר’ה האלה שישבו לידי. הם היו בריונים. אני בחיים לא נראה כמוהם, אז למה לעזאזל דווקא אני?
ואז מישהו שכמעט הספקתי לשכוח צף לי חזרה במוח.
”מה עם טאהיונג? הוא נלקח מהחדר לבדיקה...” שאלתי בשקט וקצת לעצמי. ידעתי שהוא ברח מפאבוג’י באשמתי. עוד לא ידעתי כל כך מה היה טיב הקשר בין הילד הרזה והחלש הזה לבריון המגודל ההוא, אבל שמתי לב שכל מה שהוא רוצה זה להתרחק ממנו- בדיוק כמוני.
וחוץ מזה, עכשו אני כבר לא כל כך בטוח שהוא נלקח משם לבדיקה...
”אה. הפרחח החצוף הזה ישלם על מה שהוא עשה...” אמר פאבוג’י ושחרר צחוק מרושע.
”מה הוא עשה כל כך?” שאלתי. ניסיתי להישמע ידידותי, וכך גם הוא.
”הוא שמר גרוע. בגללו אתה ברחת.” הוא ענה בשקט.
”זה לא בגללו.” אמרתי בלי שניה מחשבה. מה אני מגן עליו, מה נדפק איתי?
”אני זה שלקח אותו משם.” המוח שלי צרח עליי שאסתום, אבל משהו שהוא לא המוח עבד עכשו.
”טוב, זה כבר משהו אחר...” פאבוג’י ענה בנחת. ”בכל מקרה הוא יצטרך לשלם שהוא לא עצר אותך. הוא היה צריך לפחות להחזיר אותך חזרה פנימה. החינוך שלי לא עזר, מסתבר.”
פתאום הרגשתי שאני חייב לדעת מה הסיפור מאחורי היצור השברירי הזה ששמו טאהיונג.
הנסיעה המשיכה בשקט. הייתי שקוע כולי בשתי שאלות.
הראשונה- איך אני יוצא מהמקום הזה בשלום?
והשניה- מה קרה לטאהיונג ומה הוא עשה פה מלכתחילה?
טוב, זה בעצם שלוש שאלות...
הנסיעה הייתה ממש ארוכה לא היה לי אפילו ניחוש לאן הם לוקחים אותי.
”אנחנו לוקחים אותך לאן שהיינו לוקחים אותך אתמול לו היית בורח...” אמר פאבוג’י וחייך לעצמו בשביעות רצון. הוא ממש קורא מחשבות, האיש הזה. היה נראה לי שהוא חושב לעצמו שאני הולך להיכנע בקלות, בהתחשב בידידות היחסית שהפגנתי כלפיו והוא הפגין כלפיי...

●  •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
כשפקחתי עיניים, ראיתי רק שחור.
מצמצתי איזה מאה פעם אבל זה לא עזר. משהו עבה כיסה את עיניי.
ניסיתי להתמתח, אך איבריי היו מקובעים. הרגשתי שאני קשור למשהו.
שמטתי את ראשי ביאוש. נזכרתי במה שקרה לפני ששקעתי בתרדמה.
ידעתי שזה יקרה מתישהו, זה היה חייב לקרות מתישהו, אבל לא דמיינתי כמה מהר זה יקרה. במחשבה לאחור, זו הייתה טעות ללכת מהמועדון לבית הרפואה. רק בגללי ובגלל חוסר המזל הנורא שלי כל זה קרה. בגלל המכות, בגלל שנפגעתי. אני מרגיש לפעמים כאילו המזל שלי לקח חופשה לנצח. או שהוא מת בתאונה יחד עם ההורים שלי.
”בוקר טוב!” קול שממש לא רציתי לשמוע צלצל באוזניי.
הכיסוי הוסר מעיניי. האור הקלוש ששרר במקום שהייתי בו עיוור לרגע את עיניי.
”וואו. סם ההרדמה הזה חזק מידי. ישנת כמעט יומיים!” אמר פאבוג’י שהפך פתאום מאכזרי וקר לאנושי יחסית. הכל יחסי, כמובן.
הסתכלתי על גופי. הוא היה כפות לעמוד תמך עבה שניצב במה שזוהה על ידי כמגרש תת קרקעי גדול מרוצף בטון.
”אתה בטח תוהה מה אני הולך לעשות לך...” הוא אמר בחיוך צופן סוד.
”ל-למה א-א-תה כ-כזה נ-נחמד פ-פ-תאום....” העזתי לגמגם בפחד. אבל עכשו פחדתי הכי פחות. משהו בזמן הזה, מהרגע שברחתי ועד שנתפסתי נסך בי מן כוחות מחודשים, כמו זריקת עידוד שאני לא לבד. למדתי קצת, קצת מאוד, אבל בכל זאת משהו מהתוקף והנחישות של ג’ונגקוק.
”שאלה טובה...” אמר פאבוג’י בטון חביב והתקרב בצעדים קטנים. משום מה זה הרתיע אותי אפילו יותר.
”שלא תחשוב שהעונש ידלג עליך....” אמר בארסיות. זה מוזר שהוא אמר את זה. אני בכלל לא חשבתי ככה.
”אתה יודע למה אני שלחתי אותך לעקוב אחרי ג’ונגקוק?” שאל אותי תוך שהוא מסתובב אנה ואנה מולי. ”ל-לא...” אמרתי בלי לחשוב.
”אני רוצה שהוא יהפוך לחלק מה’חבורה’ שלנו...” הזדעזעתי. ג’ונגקוק הוא אמנם חזק, מה זה חזק, הוא חזק מאוד, אבל הלב שלו, לב זהב... אני בעצמי עד לזה. כמות הפעמים שהוא עזר לי למרות שאני אחראי לרוב הבעיות שנוצרו לו. איך הוא יצליח לעשות את זה בשבילו?
”ופה אתה נכנס לתמונה. מצאתי בשבילך את התפקיד המושלם. אחרי יותר מעשר שנים, הגיע הזמן שתוכיח את עצמך...” הוא אמר והצביע עליי.
זה היה נראה שהוא לא פוגע בי עכשו כי מישהו אחר הולך לעשות את זה במקומו. ומשום מה, הייתה לי תחושה שזה יהיה כואב אפילו יותר...