Tea & Cookie | Vkook

פרק רביעי

-נ.מ ג'ונגקוק-
בהיתי בחלון כאילו אני צופה בסרט מעניין. גם ככה לא היה לי מה לעשות. המשכתי למרות שכבר כאב לי הצוואר.
רכב שחור בלע את פאבוג'י לתוכו. הילד שהיה איתו פשוט נשאר שם והתיישב על הרצפה. טוב, זה היה ברור שישאר איזה שומר ראש אחרי שהבריון הזה יעזוב. נורא מצחיק. אני גם ככה לא יכול בקושי לזוז. אבל ככה זה, בפשע מתוכנן היטב, הכל... אממ... מתוכנן היטב?
בכל מקרה, הילד הזה רעד נורא, כמו דפנות של מיקסר.
זה היה יכול להיות נורא חמוד לו הייתי תקוע פה בלי אפשרות לעשות שום דבר.
כל הזמן הזה חשבתי וחשבתי מאיפה אני מכיר את הילד הזה.

-כשש שעות מוקדם יותר-
"תגיד, אנחנו חייבים?" שאל ג'ימין בקול מיואש. ת'אמת, הסכמתי איתו אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
חזרנו מהריצה וישר התיישבנו ללמוד למבחן במתמטיקה. מדכא ככל שזה יהיה, גם אני חייב לסיים עם זה מתישהו כמו כל תלמיד.
"אההההה אין לי כח" ג'ימין דחף לכיווני את המחברות והספרים.
בדיוק גמרתי לכתוב תרגיל ובגללו העט שלי צייר קו ארוך ומפותל על המחברת.
"תגיד, יא דרדס, אתה רוצה בעיטה??" שאלתי בעצבים. אבל ג'ימין בכלל לא הקשיב לי ורק בהה בכמיהה בחלון.
"תראה, כולם בחוץ בזמן שאנחנו תקועים פה כמו מסמרים." הוא הצביע ואני הסתכלתי לאן שהצביע.
ילד אחד, שישב בדיוק מול החלון בדיוק הסיט את מבטו מאיתנו. היה לו פוני כזה שנפל על העיניים.
"תגיד, מי זה?" שאלתי את ג'ימין, אני מניח שמסקרנות.
"אממממ.... זה ילד, נראה לי שהוא מהשכבה.... שם המשפחה שלו זה קים, זה מה שבטוח. ראיתי אותו כמה פעמים."
"או-קיי..." המהמתי וחזרתי ללימוד המתמטיקה. ג'ימין איבד צבע.

-חזרה להווה-
כן. זה הוא ללא ספק.
פתאום נזכרתי שראיתי אותו גם כמה פעמים בשירותים ובחצר, כשאני וג'ימין רצנו.
היה ברור לי שעקבו אחריי, אבל לא ידעתי עד כמה צמוד היה המעקב.
הפוני הזה, אם עד עכשו חשבתי שהוא חמוד ויפה עכשו כמעט הקאתי כשראיתי אותו. כשאני אשתחרר מפה, מתישהו, הראשון שאני מטפל בו זה אתה, מר קים. נשבע.
הייתי כל כך עצבני, שהתחשק לי לדפוק אגרוף למישהו, עם העדפה לפאבוג'י או לילד הזה.
כיוון שאיש מהם לא היה שם, לא נותרה לי ברירה והטחתי את האגרוף הזה בחוזקה בקיר.
הזעם שלי ירד קצת.
היי, מה? היה נדמה לי שזיהיתי משהו. הסתכלתי מקרוב יותר על החיבור בין השלשלאות שלידיי לקיר. פירורי מלט קטנים התפזרו מסביב.
רגע. נראה לי שיש לי רעיון.

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
והנה, שוב מגיע הבום הזה.
מה נסגר עם מי שנמצא שם? אני גם צריך לשמור עליך וגם לסבול את התקפות הזעם שלך?
החיים האלה יפים גם בלעדייך, תאמין לי.
לא היה לי הרבה זמן לחשוב. הקור ששרר בחוץ הכריח אותי להתכווץ ממש כדי לנסות לחמם את עצמותיי.
בום.
תגיד יא דפוק נפלת על המוח? מי שנכנס לפה אף פעם לא יוצא. זה סיכוי של אחד למיליארד. אתה יכול להמשיך לנסות עד מחרתיים.
הייתי רגיל שכל מיני טיפוסים משונים נכנסים לפה, אבל כזה משוגע עוד לא פגשתי.
הזמן זז מאוד לאט. כבר איבדתי תחושה באצבעות ובפנים מרוב קור.
אורות רכב נראו מתקרבים מקצה הרחוב. אני חושב שהסבל שלי - לפחות לעכשו - הולך להיגמר.
נעמדתי כדי לראות טוב יותר שאני לא מדמיין. וכן, זה היה אותו רכב שחור שמקודם פאבוג'י נכנס אליו.
הרכב התקרב ונעצר בדימום מנוע. הדלת נפתחה ומישהו יצא-
רק רגע אחד. זה לא-
בכלל לא הספקתי לחשוב על המשך המשפט. ידיים חזקות תפסו בגרוני וכמעט חנקו אותי.
אחר כך הן העיפו אותי בגסות למדרכה.
הידיים היו שייכות לאיזה בריון, מפלצת שיש רק באגדות, שמאחוריו עמד עוד מפלצת. לא הבנתי מה קורה אבל הבנתי שלשאול לא יעזור לי.
זה קרה מהר כמו מכת ברק-
אחד תפס בקצה חולצתי ותלש אותה ממני בשניה. השני תפס את שתי ידיי והצמיד אותן לגבי.
הבריון שהיה פנוי העיף את החולצה והחל 'לעבוד' עליי.
אגרופיו האימתניים ניחתו על גופי ללא רחם. האדם שמאחורי גם לא איכזב. תוך מספר שניות הצטרף לחבירו ויחד הם מעכו אותי כמו שדופקים שניצל.
כאב לי. אני מבטיח. אבל הייתי פחדן כל כך, עד כדי שפחדתי אפילו לבכות.
הם שרטו ובעטו והרביצו כאילו אני איזה שק אגרוף מזדמן.
האחד שבהתחלה תפס אותי, תפס אותי עכשו שוב, והפעם הרים אותי ממש, הרגליים שלי ריחפו מעל הקרקע. נחנקתי ולא הצלחתי כמעט לנשום.
"זה רק עונש קטן למי שנכשל במשימה שלו. אתה עוד תראה מה זה."
מה? אבל... אף אחד בכלל לא יצא מפה!
או אולי שכן...?
מה פספסתי?!

● • ● • ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
החלטתי שאני מנסה ושום דבר לא יעצור אותי כרגע.
בום. ועוד אחד. הפירורים המשיכו לרסס את הרצפה. המשכתי להרביץ לקיר כמו מפגר, אפילו שזה כאב. אבל זה חייב לעבוד.
לאט לאט אבל בטוח, החיבור החל להיות רופף. ניתקתי אותו לגמרי על ידי משיכה חזקה. השרירים שלי בערו ממאמץ אך הייתי נחוש.
גוש הברזל הענק התנתק בהצלחה. עכשו רק צריך לחשוב על היד השניה, אבל עם זה הסתדרתי יותר מהר.
אחרי כמה דפיקות חזקות עם הגוש על הצמיד שנכרך סביב מפרקי, הוא נכנע ונשבר. היד שלי כאבה נורא אבל כוח הרצון שלי לברוח מפה כמה שיותר מהר היה חזק ממני.
חזרתי על אותה הפעולה ביד השניה, וכעבור מספר דקות של עבודה קשה, שתי הידיים שלי היו משוחררות לגמרי.
ניערתי אותן והתקדמתי לכיוון הדלת.
ידעתי שהיא נעולה. חשבתי איך לפרוץ אותה.
ושוב, השלשלאות עמדו לעזרתי. דחפתי את אחד הצמידים השבורים שהיה חד מספיק אל תוך חור המנעול, סובבתי מאוד חזק והדלת נפתחה. מסתבר שהטריקים מהסרטים באמת עובדים...
ירדתי בדממה במדריגות שתי קומות. סרקתי את האיזור בעיניי ווידאתי שאין נפש חיה בתוך הבית. כשהגעתי לקומת הכניסה הדבר הראשון שחיפשתי היה דלת אחורית. לא מצאתי אחת כזאת.
חיפשתי חלון גדול, ומיד מצאתי אחד- במטבח.
טיפסתי בזהירות על החלון וקפצתי. נחתתי נחיתה רכה על צמחיה עבה.
חשבתי האם ולאן להמשיך.
אני עכשו במלכודת זמן וכדאי לחשוב מהר. אבל מישהו אחר חשב בשבילי.
קול נהמת רכב מהרחוב שבצד השני של המבנה החזיר אותי לקרקע המציאות.
הלכתי בזהירות, ולא התאפקתי והצצתי לכיוון חזית הבית, איפה שישב הילד הזה ושמר.
מה שראיתי גרם לעיניים שלי למצמץ יותר מידי.
הילד היה כלוא בין שני בריונים שהכו בו בלי רחמים. הוא היה ללא חולצה ונראה אומלל נורא.
רותקתי למקומי. לא הצלחתי לזוז ובהיתי במחזה ברגשות מעורבים.
לא חששתי שיתפסו אותי. החבורה כולה הייתה בגבה אליי ובקצה הרחוק יותר של הבית.
שני הבריונים הניחו לו לנפשו באיזשהו שלב. שמתי לב שהם עוקפים את הילד ומתקרבים לכיוון האיזור שבו עמדתי. הם בטח נשלחו כדי לבדוק שאני לא בסביבה.
בזהירות וגמישות השתחלתי מתחת לשיח עבה שהיה ממש לידי. הסתתרתי בתוכו עד ששמעתי את שני האנשים עוברים את המקום שבו הייתי.
הצצתי מהשיח וראיתי שהם חזרו לרכב השחור ונסעו משם.
הילד קרס על המדרכה וקבר את ראשו בין ידיו וברכיו.
בדקתי שהשטח נקי והזדחלתי בשקט לצד השני, הקרוב יותר למקום מושבו של הילד.
בשניה ובלי לחשוב יותר מידי, הגחתי מהצד, תפסתי את ידו ומשכתי אותו למקום מחבואי.
המבט המבולבל ושטוף הדמעות שלו נחת על פרצופי. לא ידעתי מה לחשוב עכשו.

● • ● • ●

-נ.ב ג'ונגקוק-
איי שתדעו שכבר התגעגעתי נורא. אני יודע שהפרק האחרון היה ממש בגדר הלא-מצחיק-בכלל.
ולכן אני פה.
בקיצור, אני בדיוק חשבתי על משהו והייתי חייב לשתף.
ידעתם שלכתוב את השם שלי בעברית זה נורא מעצבן? זה כל כך מעצבן, יותר מעצבן מלכתוב 'לכשתתחלחלנה' או 'איזוטופלנקטון'.
בעיקר כשמקלידים מהר - לפעמים פשוט יוצא גו'נק.
זה לכתוב ג', לעצור ולחפש את הסימן של הגרש, ללחוץ עליו, ואז ו' ועוד ג' וההמשך.
לטאהיונג, למשל, אין את הגרש המרגיז הזה בשם. גם לא לשוגה-יונגי וגם לא להוסוק. כי ברצינות, השם האמיתי שלו זה לא ג'יי הופ.
אולי נאמג'ון וג'ין ואולי גם גי'מין יבינו אותי. נדבר איתם אחר כך. אני רשמית ברוגז עם הג'ימל הזאת.
ובעצם, השם שלי הוא בכלל ג'און ג'אונג גוק (Jeon Jeong Gook ולא Jeon Jungkook) ... אז על מה לעזאזל אני מתלונן?!