Tea & Cookie | Vkook

פרק שלישי

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
...פתאום, כאילו משום מקום, הגיע אופנוע ענק ודרס אותי. רגע, אז איך אני חי בעצם...?
אה, זה היה סתם חלום.
משהו העיר אותי מהשינה המתוקה שנשביתי בה. אוף, עד שהצלחתי להירדם למרות הרעב. פשוט באיזשהו שלב איבדתי את הספירה של השניות וזה הרדים אותי.
מה זה היה הרעש המוזר הזה?
שמעתי כמו מן צליל מתכתי מהתקרה. מה הולך שם בקומה שמעליי?
טוב, את השאלה הזו שאלתי את עצמי כבר עשרות אם לא מאות פעמים, ובחיים לא הגעתי לתשובה ברורה.
התיישבתי בפיהוק ארוך על המיטה, מותח את ידיי.
החדר שלי נפתח. פאבוג'י עמד שם, קופסא קטנה בידו האחת, וחבילה מסובכת שהייתה נראית כמו בגדים בידו השניה.
"פה זה אוכל." הצביע על הקופסא וזרק אותה ישר לפרצוף שלי. זה כאב אבל בלעתי את צעקת הכאב עמוק בגרון.
ואחרי שאתה מסיים לאכול, קח את זה ותלבש. אני מגיע עוד חמש דקות."
אמר וסגר את הדלת מאחוריו, אחרי שהניח את ערימת הבגדים על הרצפה.
אבל אני כבר לבוש, חשבתי לעצמי. למי זה משנה, גם כן.
הדלת נפתחה שוב פחות משניה לאחר מכן. הייתי בדיוק עם המזלג בדרך לפה.
"עזוב את זה, אין לי זמן. פשוט תלבש את מה שהבאתי לך ובוא אחריי."
מה? כאן? עכשו? מול הפרצוף שלך??

● • ● • ●

-נ.מ ג'ונגקוק-
מחשבות מוזרות, פנטזיות וחלומות החלו מתרוצצים בראשי. נזכרתי בסרטים שראיתי, וניסיתי להיזכר מה הגיבורים שם עושים במצב כמו שלי. אבל אני יודע שזה לא אמיתי. בסרטים תמיד הרעים הרבה יותר מטומטמים והגיבורים חכמים ואמיצים נורא. אני לא רואה את עצמי כחכם או אמיץ במיוחד.
רציתי שהסיוט הלא נגמר הזה פתאום יגמר.
בהחלטה של רגע, בעיקר משיעמום וסקרון, החלטתי לנסות להגיע לחלון.
קמתי והתחלתי ללכת עד שהשלשלאות עצרו אותי כשני מטר מהקיר שבו קבוע החלון.
אימצתי את גבי וצווארי והצלחתי לראות עד הרחוב שמתחת למבנה שבו אני נמצא.
לפי הגובה, אני בקומה שניה או שלישית.
המקום היה שקט ושום בית לא נראה באופק. רק צמחיה וכביש שחור שעבר ממש מתחת לחלון.
פתאום ראיתי את פאבוג'י, מושך בידו איזה ילד.
הם נעמדו ממש על שפת המדרכה, קרוב מאוד לכביש.
הם הסתודדו מעט, ולא יכולתי לנחש אפילו מה הולך שם. לפי תנועת העצים, רוח נשבה בחוץ.
הילד היה נראה לי מוכר מאוד. מידי אפילו.
לא הצלחתי להיזכר מאיפה.

● • ● • ●

-נ.מ טאה-
"נו! מהר יותר!" נבח עליי פאבוג'י וחייך חיוך שטני
בלית ברירה התחלתי להוריד את חולצתי. דגדוג של אי נעימות פרח בעורי. לקחתי את החולצה מערימת הבגדים שנתן לי ואפילו לא הסתכלתי איך החולצה נראית, ופשוט לבשתי אותה במהירות שיא.
עברתי למכנס. התחלתי לפתוח את הרוכסן, תחושת אי הנעימות מתחזקת.
"תזדרז!" פקד שוב, מביט בהנאה גלויה במבט המפוחד שבעיניי ובידיי שאחזו ברוכסני.
קילפתי את מכנסיי מעליי לאט, מסתיר כמה שיותר בעזרת ידיי. לקחתי את המכנס שהובא לי ולבשתי אותו מהר מאוד.
הלב שלי פעם כמו מטורף. הודיתי בליבי שהוא לא הרחיק לכת. זה היה יכול להיגמר גרוע יותר.
הסתכלתי עליו בסימן שאלה. מה אתה רוצה עכשו?
הוא תפס בידי בחוזקה וגרר אותי למטה ואז החוצה. עמדנו בחוץ.
רוח קרה החלה מנשבת וחודרת בין עצמותיי. רק עכשו שמתי לב שכל הביגוד הזה שפאבוג'י נתן לי עשוי מבדים דקים שלא מתאימים למזג האוויר הסתווי - חורפי ששרר כרגע בחוץ.
למה לעזאזל הייתי צריך להחליף בגדים?
אולי זה סתם נחמד לו, כמו תמיד. אולי יש סיבה אחרת, סיבה שאני לא יודע וגם אין איש שיגיד לי.
עמדתי וחיכיתי לידו בראש מורכן, ידיי רועדות מקור.
"עכשו אתה תקשיב לי טוב, תינוק מפונק.
לי יש משהו מאוד חשוב לסדר, ואתה נשאר פה ולא זז עד שאני חוזר. אתה צריך לשמור שאף אחד, אף אחד לא יוצא מהמקום הזה. ברור?!"
"כ-כן". מי בכלל נמצא בבית הזה חוץ ממני וממנו, שכל כך חשוב לשמור עליו?
באותו רגע ממש שנאתי את המישהו הזה. כאילו כל זה לא מספיק, עכשו אני גם צריך לשמור עליו כמו בייביסיטר, רק שזה בחוץ ובקור.
"אתה לא כדאי לך לעשות שטויות" חה, כאילו שחשבתי לעשות. "אני יכול לדעת כל רגע איפה אתה."
אה, זה למה הוא אמר לי להחליף בגדים. הוא בטח התקין איזה מכשיר ג'י פי אס זעיר על הבגד.
רכב שחור עצר מולנו. החלון הקדמי שלו נפתח ופאבוג'י התקרב לשם.
הוא החליף מילה עם הנהג ואז עלה על הרכב.
שניה אחרי שהרכב נעלם קרסתי על המדרכה הקרה, רועד בכל גופי. הידיים שלי כבר נהיו סגולות וקפואות.