Tea & Cookie | Vkook

פרק ראשון

● • ● • ●

לחצר הגענו מהר מאוד, כי גי'מין רדף אחריי עד לשם.
האנדרלין כבר הספיק למצוא לו נתיב זרימה בכל גופי. הרגשתי אנרגיה מתפרצת שכובשת את איבריי.
בית הספר שלנו היה בנוי באופן כזה, שבנייני הכיתות וההנהלה כולם פונים בחלונותיהם לכיוון החצר הפנימית, והם גם גבולותיה.
מסביב, בצד האחורי והאטום של הבניינים, השתרך שביל צר שהתחיל ונגמר בשער הכניסה.
בדרך כלל השביל היה ריק מילדים, שם אני וגי'מין היינו רצים בזמננו הפנוי. התחביב הכי גדול שלי (טוב, אולי אחרי שירה. אה וריקוד. בעצם גם ציור. טוב, לא משנה...) היה לרוץ. הכרחתי גם את ג'ימין לאהוב את זה במידה מסוימת.
"על מה אתה מסתכל?" שאל ג'ימין רגע לפני שקלטתי שמרוב מחשבות המבט שלי נח עליו.
"סתם, כלום, רק רציתי להיזכר איך הראש שלך נראה. הרבה זמן לא ראיתי אותו בשדה הראיה..."
"טוב טוב. הבנו." גי'מין עשה פרצוף נעלב.
"אני סופר.... למקומות..."
ג'ימין ואני כבר התמקמנו, בתנוחת פתיחה, ממש ליד השער, מוכנים לנתר קדימה.
"...היכון... רוץ!!"
גי'מין זרק את קריאת הפתיחה ושנינו נורינו משם כמו פגזים מתותח.
האוויר הנעים שבחוץ -לא קר אבל גם רחוק מלהיות חם- ליטף את פניי וכמו נתן לי כח להגביר קצב.
פתחתי פער ענק ביני לבין ג'ימין, שכבר החל להאט בעייפות.
"ח כ ה ל י ! !" צעק ג'ימין. העפתי מבט חטוף לאחור וצחקתי. המשכתי לרוץ ולרוץ.
הייתי רץ פה לעיתים קרובות יותר לפני מה שקרה לי. התחושה המספקת הזאת, שאני אף פעם לא יודע להגדיר אותה, אך מכור אליה כמו שאני מכור לבננה מילק.

אה, אם אתם שואלים את עצמכם (נו זה ברור שאתם שואלים את עצמכם, מה אתם חושבים, שאני לא יודע? גם אני שואל את עצמי לפעמים) מה זה "מה שקרה לי", אז נא לא להיבהל (ולנתק את כל המספרים שכבר חייגתם אליהם מלחץ, אני משוכנע שניסיתם).
לא קרה שום דבר רע מאוד.
פשוט הייתה לי חברה לפני איזה חודש. היינו ביחד ממש מעט זמן. הרגשתי שזה פשוט לא עובד לי ונאלצנו להיפרד.
הייתי מדוכא אחרי כן. הרגשתי רע עם עצמי, ולא הבנתי למה כלום לא הולך לי בקשר.
ג'ימין, שאם (משום מה, אתם ממש מפתיעים בחוסר הידע שלכם) זה עוד לא ברור, הוא חברי הטוב ביותר. תמיד הוא היה שם בשבילי (עכשו ברצינות, לא רק בשביל הביטוי) ועזר לי לשפר את מצב רוחי.
תוך כדי שכל זה עובר לי בראש, הגעתי שוב לנקודת הסיום (שהיא גם נקודת ההתחלה אם התבלבלתם. סליחה מראש אם זה בילבל אתכם יותר. נראה לי שאני אפסיק עכשו.)
ג'ימין נראה באופק, פחות גי'מין ויותר נקודה מרושלת שמקפצת מצד לצד בעייפות.
בסוף הוא הגיע.
"אייש.... מה שאתה מוציא ממני... תאמין לי..." אמר בין התנשפות להתנשפות. (שלא נדבר רגע על מה שאתה מוציא ממני, מר פארק-שעשועים-ג'ימין.)
"אבל אני שמח שאתה שמח..." אמר אחרי שניה של מחשבה.
הסתכלתי עליו באותה צורה שחייזר היה מסתכל על מכשיר כמו מכונת כביסה. החלפנו מבטים מבולבלים ואז התחלנו לצחוק.
צחקנו וצחקנו בלי שליטה. ככה זה חברים טובים.
"אם כבר יש לך מצב רוח, ג'ימין.." אמרתי אחרי שנרגענו.
"יש מבחן במתמטיקה." כל מצב הרוח שלו ברח באורח פלא.
"א..אבל..." ג'ימין ניסה להגיד משהו אבל לא נתתי לו. משכתי בשרוולו חזרה לכיתה.