לחיות בין השורות

פרק 7: נכשל

חזרתי הביתה מהבית ספר אחרי שחילקו לנו את הציונים של המבחן שהיה לנו לפני שבוע. אני קיבלתי אפס. טוב, האמת שזה היה דיי צפוי. לא היה לי זמן להתכונן ולצערי אף אחד בבית לא עוזר לי.
ברגע שנכנסתי בדלת ההורים שלי חיכו לי עומדים עם זרועות משולבות ובפנים חתומות אך זועמות. "כמה קיבלת?" אבי שאל אותי כמה שניות אחרי שנכנסתי. "אה.." התלבטתי מה להגיד. הרי הם תמיד כעסו עליי על זה שקיבלתי נכשל -כמובן שהם גם שונאים אותי- למרות שלא היה מי שיעזור לי. "קיבלתי נכשל..."אמרתי כמעט בלחישה, הרכנתי את ראשי ועצמתי את עיניי חזק בפחד שהוא ירביץ לי.
טוב זה באמת מה שקרה. "שוב?!" צעק ונתן לי סטירה כל כך חזקה שאני נרתעתי. "אבא..." נשנקתי. "אני יכולה להסביר." "אין לי זמן להסברים שלך!" נהם, "לכי לחדר שלך עכשיו!" בלי לחשוב פעמיים רצתי למדרגות, עליתי, ורצתי הכי מהר לחדר. שסגרתי את הדלת של החדר, סוף סוף הרשיתי לעצמי לבכות.

בבוקר
קמתי מהמיטה אט אט עד שהתיישבתי שאני בגבי למשענת המיטה וחצי שלי. לקחתי את הטלפון שלי משידת העץ שלידי שאני והסתכלתי על השעה.
השעה הייתה עכשיו 7:30 בבוקר.
קמתי בקפיצה אחת מהמיטה והלכתי לדלת. שפתחתי את הדלת, יצאתי אל המסדרון הרחב וממנו הלכתי אל כיוון המדרגות. ירדתי במדרגות והלכתי למטבח. פתחתי את דלת המטבח, ואת מי אני רואה שם? נכון, ניחשתם נכון. את ההורים שלי עומדים ומכינים ביחד ארוחת בוקר. "היי..." אמרתי כמעט בלחישה שלא הייתי בטוחה שהם שמעו, אבל לפתע, שמעתי את הקול של אמי. "מה את רוצה?"
אחרי כמה שניות של התלבטות מה להגיד, אזרתי אומץ ועניתי, "אני רעבה..." אמא שלי הסתכלה עליי בפנים חתומות אך זועמות. "אוכל? זה מה שאת רוצה?" הנהנתי מיד אחרי שסיימה לדבר. אחרי כמה שניות אחדות, היא הושיטה לי לחם עם גבינה וחביתה. "הנה קחי, שלא תגידי שאנחנו מרעיבים אותך פה." אמרה והסתלקה. שהיא הייתה ליד אבי היא אמרה, -יותר נכון דרשה- "עכשיו לכי לבית ספר."
"אוקי.." אמרתי לאיטי ויצאתי מהבית בחיפזון עז לצאת מהבית הארור הזה.

שהגעתי לבית ספר
"היי לונה." אמר לוקאס וחייך אליי חיוך שנעלם מיד שראה את החבורה שהייתה על לחיי. "מה זה?" נשנק, "מי עשה לך את זה?" ברגע שסיים לשאול, דמעות החלו לזלוג על לחיי. למזלי ליאם שם לב, והוא כרך את זרועותיו המנחמות סביבי, ואני רק בכיתי על חזהו.

אחרי 10 דקות
"מי עשה לך את זה?"
"א.." ניסיתי להגיד אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אחרי כמה שניות ניסיתי שוב להגיד, "אבא..." נשנקתי, "אבא שלי.."
פניו של לוקאס התעוותו. "בואי." אמר ואני זקרתי גבה. "ל..." גמגמתי, "לאן?"
"למשטרה." ענה לוקאס.
"מה? למה?" שאלתי לא יודעת למה הוא חשב על זה אפילו.
"למה? למה? את שואלת?" ענה ומיד אחרי שניה הוא הוסיף, "כי אבא שלך מתעלל בך אולי?" אמר.
"וצריך לעצור אותו! אי אפשר לתת לו להתעלל בך ככה! תראי מה הוא עשה לך!" אמר והצביע על החבורה שהייתה על הלחי שלי והרכנתי את ראשי למשמע דבריו. לוקאס לא חיכה לתשובה הוא פשוט לקח את ידי והלך לכיוון הרכב שלו. שהגענו למכונית שלו, הוא פתח את המושב שליד הנהג ואמר "תיכנסי."
התלבטתי אם להיכנס או לא.
להיכנס?
לא להיכנס?
לא ידעתי.
לא ידעתי מה לעשות.
פשוט עמדתי איפה שאני ולא זזתי.
לוקאס כנראה ראה שלא זזתי אז הוא פשוט לקח אותי והושיב אותי במושב שליד הנהג. "מה אתה עושה?" שאלתי במבוכה. "מכניס אותך לרכב." ענה, "אנחנו צריכים ללכת למשטרה. ועדיף שנעשה את זה כמה שיותר מהר."

שהגענו למשטרה
"הבנתי." אמר השוטר לאחר שסיפרנו לו -יותר נכון ליאם סיפר- על מה שאבא שלי עושה לי. "תודה רבה."
"תודה שסיפרתם לי. בואו." אמר השוטר בעוד שהוא לוקח את האזיקים והאקדח. "אנחנו נוסעים לבית שלך. ואל תדאגי, את תהיי בסדר, אנחנו נעצור אותו." אחרי שהרגיע אותי הוא לקח את מכשיר הקשר שלו ואמר "כל הניידות אל הכתובת- טבנקין 20 חדרה.

שאני ולוקאס הגענו לבית שלי עם המשטרה כדי לעצור אותו
"אתה עצור!" צעק השוטר על אבי ואזק אותו באזיקים. "מה אתם עושים!" צעק בנימה תקיפה ואני התכווצתי בפחד. למזלי לוקאס כנראה הרגיש את זה והצמיד אותי לגופו.
"אני לא עשיתי כלום!" צעק והכחיש אבי. מבטו של לוקאס נראה שורף, כרילו הוא עוד שניה מוציא לייזר מהעיניים. עיניו השחורות הביעו כעס. שערו הזדקר,
והייתי בטוחה שעוד שניה לוקאס עומד לתקוף אותו -שאני אומרת אותו אני מתכוונת לאבי-
אחרי שהשוטרים לקחו את אבא שלי באזיקים אל ניידת המשטרה, אמי התקדמה אליי במבט זועם. "אני שונאת אותך!" צעקה והצמידה אותי לקיר באוויר. "תעזבי אותה!" נשמע צעקה בקול מוכר. זה לוקאס. אחרי שניה, לוקאס דחף אותה הצידה. כדי שתעזוב אותי.
"מה אתה מגן עליה! היא גרמה לאבא שלה להיעצר!" צעקה ואחרי שניה לוקאס ענה, "לא היא התלוננה עליו. אלא אני."
"למה?" אמי נרתעה.
"למה?!" ענה בכעס. "למה, את שואלת?!"
ליאם צעק עוד יותר חזק. "הוא פאקינג הרביץ לה ואת לא עושה עם זה כלום! מגיע לו להירקב לכלא!"
אחרי מה שליאם אמר אמי דחפה אותו לקיר. לכי לעזור לו, הוא חבר שלך. אמר המוח שלי. אבל לא יכולתי ללכת לכיוון שלו. אני קפאתי מפחד ולא הצלחתי לאלף את רגליי לזוז. ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל לא הצלחתי. "אני אהרוג אותך!" אמרה אמי וקטעה אותי ממחשבותיי הסוערות.
למזלי, שוטרת נכנסה וראתה את מה שאמא שלי עושה ללוקאס. "את עצורה!" הכריזה בקול תקיף וסמכותי. "תרימי ידיים או שנירה בך. "בחיים לא! באשמתו בעלי יושב כלא!" זעקה והצביע על לוקאס.
השוטרת התקדמה לכיוון אמי ותפסה אותה. "לוקאס!" רצתי אליו והקלה פרצה בגופי. "אתה בסדר!" שהגעתי אליו נתתי לו חיבוק גדול וחום הציף את גופי ברגע שהצמיד אותי לחזהו. "אני כל כך שמחה שאתה בסדר!" דמעות זלגו על לחיי. וכן, אלו היו דמעות של שמחה. "את תשלמי על זה!" צעקה אמא שלי לפני שהיא והשוטרת יצאו מהבית.
"רק תעזי." אמר לוקאס בפנים זועפות ושלח אליה מבט זועם.
הפכתי ליתומה.
אני לא מאמינה.
מה אני אעשה?
אחרי כמה שניות לוקאס החזיק במותניי והצמיד אותי לגופו. הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי וחום הציף את גופי ברגע ששפתיו נגעו בשפתיי.