אהבה ישראלית אמריקאית -1-

29-אריאל/ניקולאס

אני מתלבטת שעות על גבי שעות.
מה פאקינג לעשות?!.
כבר יום שלם עבר והמחשבות שלי רק במה אני פאקינג יעשה.
"הלו?" שאלתי שמספר חסום התקשר אליי,זו בטח טעות.
"היי ארי.מתגעגת אליי," ישר ששמעתי את הקול הזה הבנתי מי זה.
"היי לוק." פרפרי התרגשות עשו לי שמחה בגוף.
אף אחד לא הצחיק אותי כמו לוקה.
"לפי הצחוק שלך את בטוח מתגעגת אליי," איך אפשר שלא להתגעגע ללוקה?!
"ברור!" אני ממש מתגעגעת לקרוע אותו בארץ עיר.
אף פעם לא מצאנו משחק שנינו אוהבים אז בחרנו בארץ עיר.
"אוףףף את לא מבינה כמה אני מתגעגע אלייך,גם כל מה שקרה עם אמילי היא פשוט לא מפסיקה לפחד," לפחד?
"ממה היא מפחדת?" עכשיו נכנסתי ללחץ.
בגלל זה אמילי תמיד אמרה לי בכל היום הזה שהיא לא רוצה לדבר ואין לה מצב רוח ואז שהיא באה לנתק את השיחה שמעתי קול של גברת.
"היא איתך?" אין לדעת מה אמילי עושה בחדר שלה לבד אז בבקשה שהיא איתו.
"היא איתי אל תדאגי.והיא לא מעוניינת לספר לאף אחד,היא בכתה לי שעתיים.היא פשוט הייתה צריכה חיבוק." נאנחתי,אני כנראה יודעת למה.
מחשבה על ניקולאס עוברת לי בראש.
הוא מרגיש לי חסר.
זה לא מרגיש הוא חסר!.
אני רוצה פשוט שהוא יהיה פה ונוכל לדבר על זה.
"היי.את בסדר?" אחרי כמה דקות של שקט לוקה מדבר.
"אני אחזור אלייך." אני מנתקת ואני מרגישה שאני נחנקת.
הראש שלי מסתובב ואני עוד שנייה מתעלפת.
אני לוקחת כדור ומנסה להרגיע את הסחרחורת.
הטלפון שלי צלצל ועניתי ישר.
"הלו?" היה שקט לכמה שניות ואז הקול נשמע.
"היי סוכריה," קולו של ניקולאס נשמע.
כמה שחיכיתי לשיחה.
"היי ניקו." הרגשתי שמחה למשע קולו.
"אני רק רוצה להגיד סליחה." לא! אני צריכה!.
"אני זאת שצריכה לסלוח לך.אני מבינה את הטעות שעשיתי,אני מצטערת," התנצלתי ונאנחתי בעצב.
"לא רציתי להאמין לך כי פחדתי כל כך שכל האהבה שלי אלייך הייתה סתם." אני כל כך פחדתי להאמין לו.
"זה בסדר,את לא היית פה לידי אז את לא ידעת." נאנחתי שוב ודמעות טשטשו את עיניי.

ניקולאס.
אחרי שבוע-

אני לא מאמין!
אני פאקינג לא מאמין!!!!!.
אני נוחת בארץ ישראל!!!.
פאק!.
כמות ההתרגשות שיש לי בבטן אני כבר רואה פרפרים וחדי קרן אפילו קופידון אני רואה.
הכל בסדר איתי? אני לא ילדה בת 7 שחולמת בלילה על העולם הבא שהיא רוצה להיות.
טוב לא משנה העיקר שעכשיו אני בשדה התעופה.
"אוקיי ניקולאס איפה עכשיו למצוא אותה בארץ הזאת," אמרתי לעצמי וניסיתי להרגיע את עצמי.
אולי לאתר אותה?
תמיד אפשר לנסות.
ניסיתי לאתר את הטלפון של אריאל ופאקינג הצלחתי.
אני עד כדי כך גאון באיתורים?.
אולי.
העיר Jerusalem (ירושלים) הופיע במיקום.
זאת לא עיר קודש?.
"אני מגיע סוכריה." חייכתי ואנשים הסתכלו עליי כאילו השתגעתי.
עכשיו אני נראה כמו רוצח?
חלום להיות במאפיה ולא לפחד מכלום אבל גם הם מפחדים.
הם מפחדים שיקרה משהו לנשים והילדים שלהם.
"עכשיו למצוא אובר." התחלתי ללכת ברחבי שדה תעופה והיו מוניות.
היה שביל של אובר ובחרתי אחת.
"לאיפה?" הנהג שאל ולא הבנתי.
בכל זאת אני דובר אנגלית.
"תענה לי או שאני מוריד אותך מהמונית," הוא היה נשמע מאיים אבל עדיין לא הבנתי מילה.
"אני דובר אנגלית," אמרתי לו אבל הוא לא הבין כלום,פשוט הסתכל עליי מוזר.
עשיתי לו עם היד לחכות שנייה והוא הנהן.
'אני לא דובר עברית,רק אנגלית,' כתבתי באנגלית בגוגל תרגום וזה תרגם בעברית את מה שכתבתי.
"לאיפה אבל?" זו האנגלית הכי גרועה ששמעתי בחיים שלי.
'ירושלים רחוב דוד המלך מספר 6.' כתבתי שוב והוא הנהן.
עכשיו פשוט לחכות.
ראיתי בשלטים שהיה רשום תל אביב והבנתי שאני במרכז הארץ לפי מה שאריאל אמרה לי.
שזאת עיר פופולרית נגדיר אותה ככה.
כמה זמן נסיעה?!.
אני מת לראות אותה!.
פאק! ישר שאני רואה אותה היא תקבל את הנשיקה הכי ענקית שהיא קיבלה ממני.
הסתכלתי למעלה וראיתי את הכיתוב על השלט שהיה כתוב בית שמש.
זה נראלי קרוב לא?.
כנראה זה קרוב לירושלים כי יש שלט ליד שרשום את העיר.
"שתי דקות מגיעים," הוא ניסה לדבר איתי באנגלית אבל לא הצליח,מזל שהבנתי אותו.
ירדתי מהאובר ושילמתי על הנסיעה.
אני רואה את המספר 6 וידעתי שזה הבית.
דפקתי בדלת וראיתי את שיערה החום ויד קטנה שמציצה מפתח הדלת.
הדלת נפתחה לרווחה ופיה נפל שראתה אותי.
"היי סוכריה." היא הייתה מופתעת ואז יצאה מהבועה והחלומות שהייתה בהם בשניות האחרונות וקפצה עליי.
"אני לא מאמינה! איך מצאת אותי? אני לא מאמינה שאתה פה!" היא צעקה לי באוזן וחיבקתי אותה חזק.
"התגעגעתי אליך,"
"גם אני אלייך." היא נישקה את בפראות.
כמה זמן שהתגעגעתי לשפתיים האלה.
"אוהבת אותך," אמרה בין נשיקה לנשיקה.
"יש מישהו בבית?" שאלתי והיא הנידה בראשה.
"כולם בעבודה ואחי בבית ספר,נשארתי לבד כי אני לא מרגישה טוב." הנהנתי והיא ירדה ממני,לקחה את ידי וכנראה שהיא לוקחת אותי לחדר שלה.
אני מסתכל על הבית והרבה תמונות של משפחה וחברים.
"אתה לא תמצא אותי פה,לא הרשתי להשים הרבה תמונות שלי פה." נכנסנו לחדר ובחנתי אותו טוב טוב.
יש תמונות על הקיר ובשידה,בעיקר תמונות שלה,של משפחה,חברות.
"אתה בטח מחפשת אותך אז הינה," היא מצאה את התמונה ונתנה לי אותה.
וואו.
"אני אוהב את התמונה הזאת." נישקתי על שפתייה.
"גם אני." העברתי את ידי בשיערי ולא הצלחתי לעכל שאני פה.
התיישבתי על המיטה והיא התיישבה עלי.
בחנתי את גופה ולקחתי את ידה ונישקתי אותה.
"אני בסוף יהפוך לנסיכה." היא הצליחה להפיל את שנינו על המיטה ומתח מיני היה באוויר.
"גם אתה מרגיש את זה?" שאלה ולא הבנתי למה היא התכוונה.
"למתח הזה," היא הסבירה והנהנתי.
המתח הזה בולט באוויר שבחדר.
אני רק רוצה לקרוע את הבגדים שלה ולגעת בגופה המתוק כמו סוכריה אבל רק הגעתי ולא ראינו אחד את השנייה זמן.
"אתה רוצה לאכול?לשתות?לנשנש?" שאלה וקמה ממני.
"אני אשמח לאכול אותך." קמתי גן מהמיטה ונישקתי אותה.
היא הלכה אחורה ביחד איתי עד שהתנגשה בקיר.
"אני צריכה לאסוף את אחי שלי מבית ספר." היא עצרה את הנשיקה ויצאה מהחדר.
היא כאילו מתחמקת?
הלכתי אחריה ויצאתי איתה מהבית.
"את מתחמקת? קרה משהו?" ניסיתי להיות בקצב שלה אבל היא הולכת מהר.
"לא מתחמקת וכלום לא קרה,פשוט רק עכשיו הגעת אין לנו מה לעשות שההורים שלי פתאום יצוצו בחדר שלי ויחשבו שאתה אונס אותי," היא הסבירה ויש הגיון במה שהיא אומרת.
"ומה תגידי לאח שלך?" תפסתי בידה ועצרתי אותה.
"תקשיב,לך לבית שלי תקח את המזוודה או מה שלא שזה לא יהיה ותלך למלון אם שכרת לך חדר אוקיי?" היא לא ענתה על שאלתי אבל זה היה לה חשוב להגיד לי את זה.
לקחתי ממנה את המפתח והלכתי מהר כדי שלא שההורים שלה לא יגיעו ויחשבו שאני פורץ.
אולי ההורים שלה לא מכירים אותי?.
הגעתי לבית ולא היה אף אחד.
לקחתי את המזוודה וישר הזמנתי אובר למלון.

                             ☆

הגעתי למלון ולקחתי כרטיס לחדר ופשוט חיכיתי שאריאל תשלח הודעה.
היא לא נראת במיטבה.
זה נראה כאילו היא מפחדת ולחוצה בו זמנית.
כנראה היא לא סיפרה להורים שלה ולא יודעת איך לספר להם.
אבל אפשר להבין אותה.
זה לא קל.

היי ברבורים שלייייייייי עלה פרק 29 וניקולאס בארץ ישראל!!!!!!.
בערב יעלה הפתעה שאתם תרצו ממש לקרוא את ההפתעה.
בשבע-19:30 ההפתעה תעלה לכאן,לספר.
כדי לכם להיכנס ולהתעדכן מתי יהיה ההפתעה.
ואגב אתם מאמינים שנשאר 5 פרקים ואפילוג?!?!?!.
קשה להתמודד בלעדיהם אבל גם לי קשה.
מקווה שאהבתם את הפרק.