אהבה ישראלית אמריקאית -1-

21-אריאל

אני כבר מוטרדת מכל המחשבות בשיעורים.
כבר צעקו עליי כמה פעמים בגלל חוסר הקשבה.
אני שונאת בית ספר.
אני מתגעגת הביתה,לחברים שלי למשפחה שלי לארץ שלי.
מתגעגת לכל מה שהיה לפני שהגעתי לפה.
אבל גם בארצות הברית יש לי חוויה,היו לי חברים אבל אחת מהם הלכו בדרך שלי פה.
ידיד שלי הפך לבן זוג שלי,ואני אוהבת אותי ממש.
ולוקה,הידיד האהוב עליי,הבן אדם שעושה לי סטאנדאפ פרטי.
"אריאל מילר!את בשיעור או שאת סתם מסתכלת על הלוח.להעתיק עכשיו!" המורה צעקה עליי.
יש פה מורים מזעזעים.
התחלתי להעתיק,רציתי את מגעו של ניקולאס אבל הוא לא מרגיש טוב גם היום.
נראה לי נדבקתי.
כואב לי הראש ואני כל שנייה משתעלת.
האומנם קיץ אבל...
עזבו אין אבל,נקרא לזה תעלומה.
שמתי את ידי על המצח בשביל להרגיש שאני חמה.
אני חמה אש.
קמתי מהכיסא והלכתי לכיוון המורה.
"גברת ג'ורג'יניה?" פניתי אלייה והיא הרימה את ראשה אליי.
"כן?" פרצופה שלה היה נראה כאילו אני עומדת להגיד משהו נוראי.
"אני לא מרגישה טוב,יש לי חום וכואב לי הראש." אמרתי,היא שמה את ידיה על המצח שלי והבינה שאני דוברת אמת.
"בלוח המודעות של בית הספר יש רשימה של חולים,תרשמי את עצמך שם." היא אמרה והנהנתי.
יש רשימה של חולים?.
רציני?.
אני צריכה עכשיו ללכת לכיוון המזכירות.
אני רושמת את שמי ברשימה.ושאני חוזרת לחדר אני מתכוונת לישון.
אני פותחת את הדלת,היא הייתה פתוחה בבוקר?.
"למה את לא בבית ספר?" ניקולאס צץ בחדר ושאל.
"הדבקת אותי!" צעקתי והוא גיחך.
"מה אתה צוחק אני חולה באמצע הקיץ!,מי חולה באמצע הקיץ?!" התעצבנתי והרבצתי לחזו.
"לפחות את חולה איתי,את גם חולה עליי." הוא התגרה אבל זה לא הזיז לי.
"אולי ממקום להוציא אנרגיה תלכי לישון." אמר,הוא הרים אותי בצורת כלה והניח אותי על המיטה.
"אבל אני צריכה לדאוג לעצמי," לחשתי לו,הוא אפילו לא מקשיב לי.
"אני ידאג לך,אני פה לכל מה שאת צריכה." הוא רוצה לדאוג לי למרות שהוא חולה.
"אבל גם אתה חולה!" הוא לא מבין שהוא גם חולה?.
"אני גם חולה עליך." אמר ונישק לגב ידי.
לא היה לי כוח להמשיך להתווכח איתו,הוא גם ככה מקסים ככה.
אני מרגישה בתוך סרט,הייתי בוחרת להיות בסרט אנולה הולמס.
"להביא לך משהו סוכריה?" הנדתי בראשי.
אני לא רוצה שהוא אתאמץ.
הוא נשכב לידי,הראש שלי כל כך כואב.
אני עוד שנייה מתפוצצת.
"להביא לך כדור?" שאל בלחישה והנדתי בראשי.
אני אתמודד בלי כדור,אם זה ימשיך אני אקח.
"אני פה לכל מה שאת רוצה סוכריה." הנחתי את ראשי על חזו,ידיו נסגרו סביבי.
עוטפות אותי,כאילו אנחנו בסכנה גדולה.
אני מתגעגת להיות חולה בארץ,שאמא וסבתא מטפלות בי.
על הסיפורים והאלבומים הישנים,התמונות של המשפחה.
כל זיכרון וזיכרון עובר בראשי,אני לא מפספסת אחד.
"על מה את חושבת?" שאל. "על המשפחה שלי,על כל חוויה וזיכרון ישן,על כל הטיפולים שאני ואחי הקטן קיבלנו שהיינו חולים." דמעות ירדו מעיניי.
"אני גם יותר מדי תקוע פה ששכחתי מה זה לבלות עם משפחה." שמעתי את העצב בקולו.
הסאמר סקול זה גם פנימייה רגילה לילדים מהעיר או מהסביבה.
הוא מגיע הביתה כל סוף שבוע,אבל לא ראיתי אותו פעם אחת נוסע הביתה חוץ מהיום שבוא עשינו קידוש,בבית שלו הכנו אוכל.
"איך אתה יכול? אני לא יכולה בלי משפחה הם אלה שמחזיקים לי את החיים התלוים שלי." החיים בלי המשפחה שלי היו נוראיים,רק מלחשוב על זה עושה לי לא טוב.
"אני לא יודע,אני לא מרגיש שאני שייך למשפחה שלי.המשפחה שלי נמצאת כאן." יכולתי להבין אותו,הוא כבר כמה שנים פה אני מניחה והוא לא היה עם המשפחה שלו כמו שהיה עם החברים שלו כל יום פה.
"אולי כי בסופי שבוע אתה לא מבלה בבית?" לא ידעתי מה קורה במשפחת סמית' כנראה שיש משהו שקרה וניקולאס לא מוכן להגיד מה זה.
"כל סופי שבוע אני לבד,שנה שעברה גיליתי שההורים שלי פשוט יותר עובדים בסופי שבוע,דודים שלי עסוקים בילדים הקטנים שלהם כך שמשאיר אותי לבד." וואו,אין לי מילים.
אני מקווה שהוא לא מרגיש ששכחו ממנו,איך אפשר לעשות את זה.
"את...ה חו..שב שהם שחכ...ו ממך?" היה לי קשה להגיד את זה.
הוא שם את ראשו על צווארי.
הסתובבתי אליו והרמתי את ראשו.
דמעות היו בעיניו,הוא מרגיש שהוא לא שייך.
אני רואה את זה בעיניים החומות והאפלות שלו.
הוא שם את ראשו בחזי,ליטפתי את שיערו בשביל שידע שאני פה ואני לא עוזבת.
"בסוף גם את תעזבי אותי," אני לא!. "נכון,אבל אני מבטיחה לך לבקר בחופשים שיש לי בארץ ולהתקשר אליך מתי שרק תרצה.אני אהיה ערה כל הזמן בשבילך." אני באמת מנסה להבטיח לו את זה.
אני מפחדת לא לקיים את כל ההבטחות שלי.
אעשה הכל בשביל לקיים אותם.
השעות בישראל וארצות הברית זה לא אותו שעה אז יהיה קשה לתקשר.
אבל אני אעשה הכל בשביל להתקשר פעם ביום.
"אני מרגיש לא שייך,אני סתם רוח רפאים במשפחה שלי.בגלל שאני הכי גדול בן הנכדים אז אני כבר לא רוצה להיות בקשר או להיות עם כולם?!" כאב לי לראות אותו בוכה.
הנושא הזה כואב לו.
"אני פה." אני מנסה להרגיע אותו אבל הוא ממשיך.
אני לא רוצה שהוא אבכה,מה עושים אם גבר בוכה?.
לחבק אותו?.
להגיד לו ששששש?.
כדי שאעשה את מה שאני עושה עכשיו.
"אוי ואבוי אני התחלתי את הנושא הזה של המשפחה." לא היה לי מה להגיד,אני הפיל את האשמה עלי כבר.
"אל תגידי כלום,רק תהיי פה." קולו הרגיע אפילו אותי.
אני מרגישה כמו אמא שמלטפת את ראשו של הבן שלה.
ככה מרגישה אמא?.מעניין.
"אני פה תמיד." הוא לא מתכוון להתכווח איתי על זה שאני אעזוב בסוף החודשיים האלה.
בנתיים שניקולאס ממשיך לבכות בחזי המחשבות שלי חושבות על אמילי.
לסלוח או לא לסלוח.זאת השאלה.
מה לעשות איתה?.
לסלוח לה?.
לא לסלוח?.
אני תופסת בראשי בכאב,אני מרגישה רק קולות של 'תחליטי'.
"היי.סוכריה,סוכריה אני פה." שמעתי את קולו של ניקולאס,הרגשתי כל כך רע.
אני הוזה קולות?.
פתחתי את עיניי וראיתי את מבטו הדואג של ניקולאס.
"מה קרה?" לא היה לי איך להסביר את זה. "אני שומעת קולות בראש שלי,הקולות האלה כואבים לי." שמתי את ידי שוב על הראש.
זה בכלל הגיוני?.
הפעם אני צמודה לחזו של ניקולאס.
הכאבים נרגעים אבל הקולות לא רוצים לעזוב אותי.
אני חייבת להגיד לה תשובה,אני אפגוש אותה בחדר שלה.

היי ברבורים שלי,מחר לא בטוח יעלה פרק כי אני כותבת אותו עכשיו וכי עכשיו אני לומדת גם בימי שני.
הימים שבהם אני לומדת-ראשון,שני,חמישי.
אנסה לעשות הכל בשבילכם🩵🫡