כששתי מיטולוגיות ניפגשות

להיתעורר בבוקר - אני הופכת לפרסי

נ.מ. אנבת

הרגשתי שמישהו מנהר אותי קלות. "אנני, תיתעוררי." לחש קול זהה לשל פרסי.
"אמ?" שעלתי בערפול. רגע, למה אני כל כך עייפה?
"זה אני, פרסי."
"אני יודעת. אבל למה?... " אפילו אני לא בטוחה מה הייתה השעלה שלי.
"כי... אמא שלי רצתה שיקראו לי פרסי?"

"נו מוח אצה!" ריסנתי את הדחף לידפוק את היד בראש. "היתכוונתי ללמה אתה מעיר אותי?"
"בגלל שעכשיו שתיים-שערה בצוהוריים." הוא הודה בחשש.

"מה?!"

קמתי בתנופה. איך עכשיו כבר שתיים-עשרה בצוהוריים?
"למה אף אחד לא ניסה להעיר אותי?" שעלתי בקצת היסטריה.

אני ישנתי כל הלילה; מה שמוזר כי אפילו לא היו לי סיוטים.
לפחות אני חושבת, כל הזמן שישנתי עבר בערפול.

"מלקולם אמר שאף אחד לא העיז להעיר אותך." פרסי אמר. "ואני היתעוררתי רק עכשיו."
זה הגיוני שאף אחד לא העיז להעיר אותי. אבל אני היתעוררתי ליפני פרסי. זה אף פעם לא קרה.
אף לא פעם אחת.
"איך?... "

"אולי היית עייפה." פרסי הציע את האפשרות.
"גם בימים שיש לי סיוטים, אני עדיין מיתעוררת מוקדם." פסלתי.

שקלתי את כל האפשרויות. אבל אף אחת מהן לא הייתה אפשרית בסיטואציה.
יש סיכוי שללילה אחד, אני בורכתי לשינה בלי סיוטים.
אבל פסלתי בגלל שאלות הגורל לא היו נותנות לזה ליקרות.
פסלתי את האפשרות שאני חולה. בגלל שאני ממש לא מרגישה חולה.
הרגשתי אפילו יותר טוב משהרגשתי קודם.
כניראה ככה זה לישון במשך לילה שלם.

יש את האפשרות ש... טוב, פרסי מתחיל להשפיע עליי.
לרעה.
בתור בת אתנה, אני לא אמורה לחשוב שדבר כזה בכלל אפשרי.
אבל אני באמת חושבת שזה אפשרי.
בשם אתנה!
אני הופכת לפרסי.

"נברר את זה אחר כך," פרסי אמר ונישק אותי.

הנשיקה הרגישה טובה עוד יותר מלישון לילה שלם.
הנשיקה הזאת הייתה כל האמברוסיה שאני צריכה.
"אני אוהבת אותך, מוח אצה שלי." לחשתי לפרסי.
"אני אוהבת אותך עוד יותר חכמולוגית שלי." הוא לחש לי בחזרה.

קמתי מהמיטה והיתארגנתי. אני ופרסי היתאמנו והתנשקנו במשך שעה. בעיקר היתנשקנו. זה היה כל כך טוב עד ששכחתי שהיתעוררתי ליפני פרסי.

אני ופרסי היינו באמצה קרב - שאני ניצחתי בו - בזירת האימונים.
בישבילי הכל הלך חלק. בישביל פרסי... פחות.
אבל בעיקרון החיוך לא ירד מיפני במשך כל הזמן הזה.
עד שארו ועוד נער עם שיער חום כהה ועיניים כחולות כהות רצו לזירת האימונים.

"מה קרה?" פרסי שעל בחנק. מותר לציין שהפיגיון שלי היה על הצוואר שלו.
"זאת," ארו היתנשפה. "רייצ'ל."
ניתקתי את הפיגיון שלי מהצוואר של פרסי. "מה?"
"היא אמרה שזה קשור עליך." הנער הזר אמר בפנים שאומרות; "כן, אני יודע".

יצאתי מזירת האימונים בריצה והתקדמתי לעבר המערה של רייצ'ל. עד שפיתאום הרגליים שלי נעצרו במקום. היסתובבתי לכיוון של זירת האימונים.

פרסי עמד בפתח עם מבט חושש על פניו.
רצתי אליו הכי מהר שיכולתי והתנפלתי עליו בנשיקה.
אני מקווה שהנשיקה הזאת לא תיהיה האחורונה.
"תיזהרי." פרסי היתחנן אליי. "אני לא רוצה שתיהי בסכנה."

"אל תדאג."

"איך אני אמור לא לדאוג?"

"כי אני יחזור." הבטחתי והתהלכתי אחורונית מבלי להסיר את המבט מפרסי.
לבסוף היסתובבתי עם הגב אליו.
ורצתי למערה של רייצ'ל.

—————————————————

פרק קצר, ממש קצר.

בתכנון הפרק הזה היה אמור ליהיות ממש ארוך. עם נ.מ. משתנות.
אבל אז חשבתי שאני יפצל את הקטעים, לפרקים.

אז בצד הרע: פרק קצר, מבאס.
אבל בצעד החיובי: רוב הסיכויים שאני יפרסם עוד פרק היום, או שמחר אני יפרסם יותר מאחד.

מקווה שהפרק יצא טוב.
למרות שהוא ממש קצר...

נ'