כששתי מיטולוגיות ניפגשות

זה. לא. סתם. מקל!

נ.מ. ארו

האמת שהיה לי ניסיון די טוב עם נהגי מוניות מהעולם הבא.
אבל בכללי הנסיע הייתה ממש שקטה.
ואחד מהנוסעים היה רודי!
אבל אפילו הנאגה היה בשקט. מה שלא כל כך אופייני לו.
ואז ברין החליטה לישבור את השקט. "נווווו, מתי מגי‐"
היא לא הספיקה לסיים את המשפט. הדלת נפתחה בתנופה וחשפה שורות של ביתנים בסגנון עיצוב ייווני. אגם גדול עם סירות קנו ששטו בתוכו. סחכות עם נשקים. זירת קרב ענקית. אורוות סוסים. ואפילו מגרש כדורעף.
"וואו." מילמלתי ויצאתי מה מונית.
כל שער התפודים יצאו אחריי ושניה אחרי זה המונית פשוט נעלמה.

"ליוונים יש סטיל," אמרה ניקיטה. "אבל לא יזיקו קצת פרחים פה ושם."
ואז ראיתי שיבעה נערים בני שבע-עשרה מתקדמים אלינו.
אחד עם שיער שחור ועיניים ירוקות... כמו הים.
אחד נמוך עם תווי פנים שדונים והבאת מבט שאומרת שאסור להשעיר לידו חפצים חדים.
אחד בלונדיני עם צלקת מעל השפה ומשקפיים מזהב, מחזיק ידיים עם בחורה בעל שיער חום שוקולד ועיניים שהצבעים שלהן כל הזמן מיתחלפים שניראתה קצת אינדיאנית.
עוד אחד בלונדיני שניראה שלא יפסיק לחייך לעולם מחזיק ידיים עם נער בגיל שלנו עם שיער שחור ועיניים ממש כהות ועור חיוור.
כולם לבשו חולצות כתומות עם כיתוב שלא הבנתי חוץ מהזה הבלונדיני עם הצלקת שלבש חולצה סגולה (גם כן עם כיתוב שלא הבנתי) והזה החיוור שלבש מעיל טייסים (ה.כ. אני יודעת שהוא נהרס).
"היי." אמר הזה עם העיניים ירוקות-ים. "מי אתם?"
אני עצמי לא הייתי כזאת מנומנס. אז זה לא היה כל כך אכפת לי. "היי. אני ארו שאה."
"ואני מיני קאפור-מרקדו-לופז." אמרה מיני.
"אני ברין." ברין היססה שניה ליפני שאמרה את השמות משפחה שלה. כן, שמות. ברבים. "טבריקה לקשמי בלמוראליקרישנה ראו." ואז היא סיננה: "אפילו לא מילה על השם."
"ריינה תיזדה איתה." גיחך הבלונדיני עם הצלקת.
"ואני הנ‐" רודי בא להגיד את המשפת הרגיל שלו. אבל למזלנו איידן קטה אותו. "אני איידן אכריה. וזה רודי מנאגה."
"אלו לא שמות כאלה אמריקים." ציינה האינדיאנית.
"באים הלכם רק אמריקים?" שעלתי. וקיוויתי שהיא הולכת להתעלם מהעובדה הזאת.
"לא, סתם באתם במונית ו‐" היא התחילה להסביר.
אבל אז בחורה בלונדינית עם עיניים אפורות שרצה לכיווננו הצילה אותנו. "הצלחתם להגיע."
לא היה לי מושג מי היא, אבל זרמתי עם הסיפור. "כן, היו קצת פקקים בדרך אבל בסוף הגענו."
כבר ציינתי שאני שחקנית טובה?
"אנבת, את מכירה אותם?" עיני ים שעל את הבחורה. אנבת.
"כן," אנבת אישרה. "ארו, כירון רוצה לדבר איתכם."
אני לא חושבת שהיא שמעה שהצגנו את עצמנו. אבל הנומן הסביר לנו שכירון הוא מנהל הפילויות של המחנה או משהו. ושכירון יודע מי אנחנו.
"אז תובילי אותנו, אנבת." חייכתי חיוך מזוייף.
"בוא." היא אמרה והתקדמה לעבר בית גדול עשוי עץ.
ואנחנו הלכנו אחריה.

איך היא יודעת מי אנחנו? מיני שעלה בקשר הטלפתי.
בוא נישעל. אמרתי ויכולתי להרגיש את כל האנרגיה של ברין שאומרת לי לא לעשות את זה.
"איך את יודעת מי אני?" התעלמתי מברין.
"עוד רגע." היא ענתה ופתחה את הדלת של הבית הגדול.