הקרב עליה

פרק 1

אוולין-

"מזל טוב חמודה שלי," אמא אמרה כשחיוך ענקי מרוח על פניה ועוגה בידיים שלה.
אני מול המראה הקטנה של השולחן שלי, מסרקת את השיער החום שטני שלי.
אני תמיד מתעכבת כשאני מסרקת את השיער שלי, יש פעמים שהמסרק נתקע בקשירה בשיער שלי ואז שאני מורידה את הידיים שלי מהמסרק הוא עדיין נשאר תקוע בשיערי.
"תודה אמא, בוקר טוב." היא הורידה את העוגה בשולחן מולי ורכנה אליי, היא נישקה את מצחי ומחצה את הלחיים שלי.
"אני לא מאמינה שאת כבר בת 21," היא מלמלה בהתרגשות, גם אני לא מאמינה.
אני צריכה השנה להתחתן.
יש לי שנה שלמה למצוא גבר ולהינשא לו, זה המנהג של המשפחה שלי.
כשאישה מגיעה לגיל 21 יש לה שנה למצוא גבר ולהינשא לו, זה בגלל שאנחנו צריכים להמשיך את העתיד שלנו.
ככה זה היה דורי דורות, עד שזה הגיע אליי.
"על מה את חושבת אווה?" אמא שאלה והניחה את היד שלה על הכתף שלי, שמתי את המסרק במגירה ואמא הורידה את היד שלה ממנה.
"אני לא חושבת שאני מוכנה לגבר בחיים שלי," הודיתי.
זה שאני בת 21 לא אומר שאני צריכה למצוא מישהו, אני מעדיפה להמשיך לחיות עם ההורים שלי בלי שום גבר.
"אווה חשבתי אותו דבר בגילך," אמא אמרה בעיניים מבינות.
כשאמא התחילה לחפש גבר בגיל 21 מלא התחרו על ליבה, כנראה בגלל כל מה שמתלווה לנישואים עם בת אצולה.
כוח, כסף, הערצה.
שלושת הדברים האלה זה כל מה שבן אדם היה רוצה באימפריה הרומית.
"אני יודעת אמא אבל אין עוד גברים כמו אבא." נאנחתי ושמתי את הידיים שלי על השולחן, קברתי את הראש שלי בין הידיים.
כשאבא חיזר אחרי אמא הוא עשה אותו דבר כמו המחזרים האחרים שלה, רק כפול 10 מזה.
המחזרים קנו לה זר פרחים, הוא קנה לה חנות פרחים.
זה מה שמשך את תשומת ליבה של אימי, היא אוהבת פרחים וזו הסיבה למה מתחת לבית שלנו יש פרחים מכל הסוגים.
"יש, את עוד תמצאי מישהו שישקיע בשבילך." היא צחקקה כשהרמתי את הראש שלי מבין הידיים שלי והשיער נפל על הפנים שלי.
נשפתי על השיער והוא זז הצידה, "איך את כזאת חיובית וחושבת שגבר ישקיע בשבילי?" שאלתי את אמא והיא הסתכלה על הדלת של החדר שלי.
"זאת הפתעה אווה, אבל תאמיני לי. ישקיעו בשבילך." היא אמרה במסתוריות ויצאה מהחדר שלי, כנראה שישקיעו רק בשביל שהם יוכלו להיות הקיסר.
קמתי על רגליי ופתחתי את דלתות המרפסת שלי, נכנסתי דרך הדלתות והסתכלתי על הנוף.
רומא.
העיר הכי יפה בעולם, אני יכולה לראות את כל האנשים מתהלכים להם בלי ידיעה שאני צופה בהם.
לנסות לחיות חתיכה מהחיים הפשוטים שלהם.
לאישה קשישה נפל השק שלה ואז ילד קטן רץ והרים לה, היא חייכה אליו ויכולתי לדעת מכאן שהיא הודתה לו.
אני יודעת שאהיה קשורה לחיים האלה בקרוב, כי ברגע שהינשא לגבר אצטרך לעבור לגור איתו.
נוכל לחזור לגור כאן רק כשהוא יהפך לקיסר, אחרי מות אבא שלי.
הבית שלי הוא נקרא הבית של הקיסר, זו טירה יפה אבל אבא שלי לא אוהב את הכינוי שלי לבית.
הוא חושב שטירה זה של נסיכות, הסכמתי איתו וגלגלתי את עיניי כשהוא פירט למה אסור לי להגיד טירה לאוזני אנשים פשוטים.
הסתכלתי על השעון בקיר שלי, השעה 9:58.
ב10:00 אני צריכה להיות בשולחן עם אמא ואבא שלי, אנחנו אוכלים ביחד ארוחת בוקר כל בוקר בשעה הזאת.
כשאני אתחתן עם גבר אחר אני די אתגעגע לארוחות עם ההורים שלי.
העפתי מבט אחרון על כל האזרחים, הם נראים פורחים וזוהרים.
החיים שלהם לא גרועים, להפך.
החיים שלהם נראים די טובים.
יצאתי מהדלתות של המרפסת וסגרתי אותם, הלכתי למראה והסתכלתי על התלבושת שבחרתי ליום הזה.
שמלה לבנה שיש עליה כמה חרוזים יפים.
זה די מגוחך ללבוש שמלה לבנה לארוחת בוקר, אבל זה קורה רק באירועים.
יום הולדת נכלל באירועים האלה.
יצאתי מהחדר שלי וראיתי את הרצפה הנקיה, אני יכולה לראות את ההשתקפות שלי דרכה.
"בוקר טוב מיס אוולין, את נראית טוב." רובר, אחד המנקים של אבא שלי החמיא לי.
"תודה רובר, מה שלום דיאן?" שאלתי בחזרה, דואגת לשלום הילדה שלו שחולה במחלה שעדיין הרופאים לא יודעים להגדיר אותה.
זאת אחת מבין הבעיות היחידות שיש ברומא וזה הרפואה.
מלא אנשים נהרגים בגלל שאי אפשר לעזור להם.
הדרך השניה והבעיה הראשית היא הקרבות גלדיאטורים.
קרבות גלדיאטורים זה נחשב בידור ברמה גבוהה אצלנו, גברים שאוהבים להראות את כוחם בכך שהם הורגים גברים אחרים.
ויש את הקהל הצמא דם, שרק מעודד את הרצח הפומבי הזה ומריע את שם הגלדיאטור שניצח.
מי שמנהל את הקרבות האלה זה אבא שלי, הקיסר.
אני תמיד נמנעתי מלהגיע לקרבות האכזריים האלה, למרות שמצופה ממני כבת של הקיסר להגיע לשם אבל ביקשתי מאבא שלי פטור מלהגיע לקרבות האלה.
הוא הסכים אבל לאמא שלי לא היה מזל כמוני, היא כל הזמן הולכת איתו לקרבות.
היא בין הנשים היחידים שם, למען האמת אני חושבת שהיא אפילו אוהבת את זה.
"המצב של דיאן לא משתפר." רובר אמר וצער שטף את עיניו, הצטערתי בשבילו וקיוויתי שהייתי יכולה לעזור באיזושהי דרך.
הלכתי למסדרון ועצרתי כשראיתי צל.
"הנה את, מזל טוב אווי." אבא צץ מהפינה של הקיר במסדרון, הוא חיבק אותי ונשק לראשי.
זה תמיד מצחיק אותי שאמא קוראת לי אווה ואבא קורא לי אווי.
אבא הקיסר הראשון שמראה את אהבתו אליי מול אנשים אחרים, בדרך כלל קיסרים אמורים להיות קשוחים אפילו לילדים שלהם.
ניתקנו את החיבוק והוא בחן את השמלה שלי, "זה הולם אותך," הוא החמיא לי ושם יד מאחורי הגב שלי, התחלנו ללכת לשולחן ביחד.
"למה את מתוחה?" נאנחתי, עדיף שאבא ידע את החששות שלי.
"מה אם אני לא אמצא גבר," אמרתי בדאגה, אם לא אמצא גבר השנה אני לא יודעת מה יעלה בגורלי.
כל הנשים במשפחה שלי תמיד מצאו גבר בשנה שלהן, אם אני לא אמצא אני אהיה הראשונה וכנראה שאהיה בושה למשפחה שלי.
"את לא צריכה למצוא." הוא פלט מפיו, הגענו לשולחן ואמא קיבלה את פנינו במקומה ליד השולחן.
לא הבנתי את כוונתו, בעבר הוא הזכיר לי כמה פעמים שכן אצטרך.
הוא לא יכול לשנות את המנהג הזה גם אם הוא רוצה, הוא אולי קיסר אבל גם העם מודע ומעודד את המנהג הזה כי זה מוכיח להם שאין הבדלים משמעותיים בינינו ונותן לכמה מהגברים הזדמנות להפוך לקיסר בעצמם.
פעם שלטון הקיסר היה לפי מי שחזק יותר, צבא מורדים היה הורג את הקיסר והמנהיג של הצבא מורדים היה הופך לקיסר בעצמו.
זה היה ככה מאות שנים עד שהמשפחה שלי שלטה, העם היה מרוצה ואף אחד לא התנגד.
עכשיו כל פעם קיסר חדש עולה לשלטון כשהבת של הקיסר מתחתנת איתו ואחרי מות הקיסר תורו מגיע.
"כי אני אמצא גבר בשבילך," אבא אמר והלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר בחזי, ליקקתי את שפתיי כי הן התייבשו ממה שאבא שלי אמר.
"למה אתה מתכוון אבא?" שאלתי ואיבדתי את התיאבון, התיישבתי בשולחן וכך גם אבא שלי.
כל הפסטות, הבשר והקינוחים שבשולחן לא גירו אותי.
"זוכרת שאמרת לי שאת חושבת שגבר לא ישקיע בשבילך? אז תחשבי שוב, את הולכת לקבל גבר שישקיע הרבה בשבילך." אמא אמרה ממקומה והרמתי גבה בבלבול, ישקיע הרבה בשבילי?
"מה הוא ישקיע?" שאלתי והרגשתי יותר מבולבלת מרגע לרגע.
"את החיים שלו." אבא הוסיף כשחיוך פרוע על פניו, נעמדתי.
"מה?!" צעקתי, לא מאמינה למה שהוא אמר.
יקריב את חייו?
"תשבי אווי, תתני לסיים." התיישבתי שוב בכיסא, זרקתי את ידיי על השולחן ואמא לחצה את היד שלי.
"הולך להיות קרב גלדיאטורים של כמה מהחזקים ברומא, הגבר הכי חזק ינשא לך, כי לך ילדה שלי מגיע את ההכי טוב." המילים שלו לא חיממו את הלב שלי כמו שהוא חשב.
"אז עכשיו במקום לבחור את בעלי אני הולכת להתחתן עם לוחם?" שאלתי ואמא לחצה את ידי שוב, כשהסתכלתי עליה היא הנהנה.
"הקרב בעוד יומיים אווה, זאת המתנת יום הולדת שלנו אלייך. גבר טוב וחזק שיהיה לצידך." אמא שלחה אליי את אחד מהחיוכים החמימים שלה.
"תאכלי אווי, הכל בשבילך." הוסיף אבא ולקח את הצלחת שלי, הוא שם לי קינוחים מושחתים.
אני אוהבת שוקולד, מי לא אוהב דבר מתוק שמתגלגל על הלשון ורק גורם לך לרצות עוד ועוד?
"אני אצטרך להיות נוכחת כשהקרב קורה?" שאלתי בתקווה שלא, איך אוכל להתחתן עם מישהו אם אצפה בו רוצח אחרים.
"כן, את ועוד אלפי אנשים. כולם יראו שהגבר שלך חזק וירתעו ממנו." ברור שזה רק מה שאכפת לגברים, כוח ושליטה.
תמיד כוח ושליטה.
"תאמיני לי אווה, אחרי הקרב את תודי לנו." אמא אמרה והורידה את היד שלה ממני.
אני חושבת שלא הודה להם על זה.