סיפורים וקטעים יפים

היום הראשון ללימודים.

אני שונאת את היום הראשון ללימודים, אני שונאת להיכנס לכיתה ולתפוס את השולחן הכי רחוק ולראות איך כולם משתפים חוויות.
אני שונאת את היום הראשון ללימודים, אני שונאת את האנשים ששואלים איך היה בקיץ עם הפרצופים הצבועים. שלא תבינו לא נכון, יש לי חברים פשוט להם יש חברים אחרים.
אני שונאת את היום הראשון ללימודים, אני שונאת שהמורה מארגנת את הכיתה במעגל שואלת איך היה החופש, מבקשת שנספר על חוויה כיפית וכולם מספרים על ים ומסיבות. ואני שותקת. כי אני לא ילדה של מסיבות אני יותר אחת שמעדיפה לשבת בבית ולראות סדרות.
אני שונאת את היום הראשון ללימודים, אני שונאת לראות את כולם מתחבקים כאילו לא נפגשו שנים.
אני שונאת את היום הראשון ללימודים, אני שונאת לשבת בסוף הכיתה ולדמיין את סוף השנה.

ולמרות כל זה, קמתי בבוקר והלכתי לעוד חוויה בלתי נסבלת של יום ראשון ללימודים. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הייתה שם ילדה אחרת שישבה בפינה המרוחקת של הכיתה, צפתה בכולם מתחבקים כאילו לא נפגשו שנים, ולא שיתפה חוויות, כי אין כאלה. וכאילו מתוך טראנס הלכתי לכיוונה. לא הלכתי לצד השני של הכיתה לשולחן השני הכי מרוחק, הלכתי אליה.
"היי" אמרתי בחיוך מבויש. "זה... אה...זה המקום שלי." מטומטת. זה כל מה שיש לך להגיד?
"סליחה, לא ידעתי שזה מקומות קבועים" היא אמרה בקול מבויש, כמו שלי.
"לא" אמרתי כשהיא באה לקום. "תשבי, אני אשב בשולחן הזה" הצבעתי על השולחן לידה וחייכתי. חיוך אמיתי, לא צבוע.

"אני מאיה" אמרתי. "שני" היא אמרה ושום מילה לא נאמרה.
אבל אחר כך, שהמורה הושיבה את כולם במעגל, לא הייתי היחידה ששתקה. ובהמשך היום דמיינו ביחד את סוף השנה. ובטקס סוף השנה עמדנו אחת ליד השנייה ואמרנו, "שהחיינו". התמודדנו יחד עם כל החיבוקים והפרצופים הצבועים. ובחופש יצרנו יחד חוויות וזכרונות. וביום הראשון ללימודים של השנה הבאה, חיבקנו אחת את השנייה כאילו לא נפגשנו  שנים, ושיתפנו חוויות עם עוד חברים. ישבנו בשולחן הכי רחוק, וכהשמורה בקשה שנספר חוויות לא שתקנו, סיפרנו יחד, איך אנחנו לא בנות של ים ומסיבות, אבל ישבנו בבית וראינו סדרות, ועדיין הצלחנו ליצור חוויות.
ופתאום כבר לא כל-כך שנאתי את היום הראשון ללימודים. או לפחות לא הייתי היחידה ששנאה אותו.