סיפורים וקטעים יפים

ארבע שנים

הסיפור הזה הוא בהשראת המצב במדינה.
הכל פרי דמיוני, כל קשר בין דמיון למציאות מקרי בהחלט.
תהנו!!!

עברו ארבע שנים. ארבע שנים מאז ילדתי את ביתי, רובין. ארבע שנים מאז הרשיתי לעצמי להרגיש נאהבת. ארבע שנים מאז עברתי את הנורא מכל. ארבע שנים מאז איבדתי את אהבת חיי, שחר. האהבה הראשונה שלי, אבא של הילדה הקטנה שלי.
ארבע שנים. ארבע שנים מאז המחבל המזדיין ההוא לקח אקדח, ובלי לחשוב פעמיים ירה בבעלי. שלושה חודשים אחרי שנולדה הבת הראשונה שלנו, שנה אחרי החתונה שלנו.

אני יושבת בחדר שלי, על הצד שלו במיטה. הצד שלקח לי חודשים עד שהצלחתי להסתכל עליו, ולחייך במקום לבכות. אני מסתכלת במראה מולי כשאני מסיימת לסדר את השיער בודקת שהאיפור לא התקלקל, ובדיוק אז רובין נכנסת לחדר לבושה בשמלה תואמת לשלי. שמלה כחולה שנשפכת עד הברכיים, מקושטת בפרחים לבנים קטנים.
"בואי" אני מסמנת לה ומפשקת את רגליי, רובין מתיישבת בין רגלי ואני מתחילה לסרק את שיערה הבלונדיני הארוך. רובין הייתה הנחמה הכי גדולה שלי אחרי ששחר נלקח ממני, הידיעה שיש לי תינוקת לטפל בה, שהיא הבת של שחר בדיוק כמו שהיא הבת שלי וזה לא הוגן כלפיו שאני אזניח אותה, גרמה להתנחם במהירות מהאבל. למזלה של רובין היא קבלה את עיניו הכחולות של שחר ואת תוי פניו המהממים, להסתכל עליה זה כמו להסתכל על הגרסה הנשית של שחר, היא מרגיעה אותי.
שחר בחר את שמה, על שם רובין הוד. הוא אמר שרובין היה בשבילו גיבור, שעזר ונלחם בשביל אלו שלא יכלו. הוא אמר שהדבר הכי חשוב אצל אדם הוא היחס שלו לסביבה, ושהוא רוצה שהבת שלו תלחם בשביל הסביבה שלה ובשביל אלו שמסביבה שלא יכלו להילחם בעצמם- בדיוק כמו רובין הוד רק בדרך יותר הוגנת.

אני מסיימת לסרק את שערה בדיוק כשנשמעות דפיקות בדלת. אני מביטה אל רוב דרך המראה, עיניה נרגשות כעיני. אנחנו קמות ויורדות בזהירות במדרגות השיש לסלון הגדול ומשם לדלת הכניסה השחורה. את עיצוב הבית הנחתי בידיה של אליה, אחותו של שחר. סנדלי העקב הלבנות שלי וסנדליה הלבנות של רוב הן הרעש היחיד שנשמע כשהיא פותחת את הדלת, ומיד אחר כך נשמעת קריאת תדהמה גברית. אליאס.

בערך שנתיים אחרי הפיגוע פגשתי את אליאס, הוא עבד כפרמדיק כשעברתי תאונת דרכים קלה. הוא עזר לי לחלץ את רוב מהרכב, וכדי להודות לו לקחתי אותו לארוחת בוקר בבית הקפה של החברה הכי טובה שלי, אליאס ביקש להישאר בקשר והסכמתי. אחרי כמה חודשים הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו לדייט, משהו רשמי, הסכמתי וכל השאר היסטוריה. היום אנחנו כבר כמעט שנה וחצי ביחד, והוא ביקש לקחת אותי ואת רובין לדייט סודי.

"היי" אני מחייכת ומתקרבת אליו. הוא לבוש חליפה שחורה ובידיו שני זרי פרחים, אחד גדול ואחד יותר קטן. הוא מגיש לי את הזר הגדול ומנשק את שפתיי "אושר" הוא לוחש את שמי וכפל המשמעויות מעלה חיוך על שפתיי, אחר יורד על עקביו ומגיש לרוב את הזר הקטן ומנשק את לחייה.
"תרים אותי" רובין קוראת והוא תופס בידיה ומניח אותה בקלילות על ידו, מושיט לי את ידו השנייה ואני אוחזת בה.
"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת.
"זה סוד" אליאס מחזיר לי בחיוך יודע כל.
"אמא אומרת שאין סודות בחברה" רובין מטיחה בו בזעם והוא צוחק בקול עמוק. הוא מניח את רוב בכיסא הילדים שלה שנמצא תמיד ברכב שלו וקושר אותה. לאחר מכן פותח לי את הדלת בצד הנוסע ועוזר לי להחליק לתוך המכונית השחורה שלו, הריח של שלושתינו מכה באפי ואני שואפת עמוק. אליאס מנשק את ראשי וסוגר את הדלת. אחרי שהוא נכנס לצד הנהג הוא שם מוזיקה בשקט ובלי להוסיף עוד מילה, מתחיל בנסיעה.

כעבור כמה דקות של נסיעה, שבה רובין צרחה לי באוזן כל שיר שהיה ברדיו עם הקול הצווחני שלה ואליאס שר איתה בקול עמוק, הגענו לבית הקפה שבו אני ואליאס יצאנו לדייט לראשונה. בתוכי געשה הרגשה שיש לי שמץ של מושג מה קורה פה, אבל שתקתי.
"שבו" אמר כשמצאנו שולחן ומשך כיסאות בשבילנו, עזרתי לרובין להתיישב והתיישבתי לידה.
"טוב" אליאס אמר כשהתיישב מצידה השני של רוב "בטח תהיתן לעצמכן 'מה אליאס רוצה מאיתנו עכשיו'. והנה אני כאן לתת לכן תשובות." הוא אמר ואחרי שתיקה הוסיף "וגם לשאול שאלה או שתיים" אוקי. אני יודעת מה קורה. נראה לי.

"אני אתחיל עם השאלה לאושר" הוא נשם עמוק ואז קם מכיסאו וכרע ברך מולי, הוציא מכיסו קופסה שחורה קטנה."האם תסכימי להפוך להיות אישתי? האם תקבלי אותי כאבא חורג לרובין? האם תסכימי להביא לי ילדים משלי?" הוא שאל "כמובן שאני לא רוצה ולא מנסה להחליף את שחר" הוא הוסיף. אבל את זה כבר ידעתי, שחר ואליאס הם שני אנשים שונים. הוא לא יצליח בחיים להחליף אותו, כי הוא לא שחר, אי אפשר להחליף את שחר כמו שלא יהיה אפשר להחליף את אליאס, ובואו נקווה שלא נצטרך להחליף אותו.
"כן" אני לוחשת, דמעות לא מפסיקות לצאת מעיני. אני מרגישה ידיים קטנות נכרכות סביב מותניי ומפנה את ראשי לרובין שמחבקת אותי, שדמעות קטנות יוצאות מעיניה. אני מחזריה את מבטי לאליאס. "כן, כן כן" אני אומרת חזק יותר, אבל לא מידי, כדי לא לעורר יותר מיד תשומת לב בבית הקפה הקטן. אליאס מחליק את הטבעת על אצבעי ואז מתרומם, מנשק אותי חזק ופונה אל רובין.

הוא מוציא משהו מכיסו, דף לבן עם דיו שחור. לוקח לי כמה שניות להבין מה כתוב על הדף, שחור על גבי לבן.
"רובין?" הוא שואל ויורד שוב על ברכיו. "האם תסכימי להיות הבת שלי? להיות האחות של הילדים שלי?" הוא שואל. רובין מהנהנת ואליאס מושיט לנו עטים. שנחתום על מסמך האימוץ. המסמך שאומר שמרגע זה רובין היא רישמית הבת של אליאס.
"יש לי אבא חדש" היא צוחקת ובוכה, מחבקת אותי ואת אליאס בחיבוק חזק. "אני יכולה לקרוא לך אבא נכון?" היא שאלה ואליאס הנהן עם דמעות בעיניים.

שמונה שנים. שמונה שנים מאז התרוממתי מהאבל. שמונה שנים מאז איבדתי את אהבתי הראשונה לפיגוע טירור.
חמש שנים. חמש שנים מאז הרשיתי לעצמי להתאהב מחדש, להרגיש נאהבת מחדש. חמש שנים מאז פגשתי את המלאך ששחר הבטיח לי בנשימתו האחרונה.
ארבע שנים. ארבע שנים עברו מאז נישאתי למלאך ההוא, כשהבת שלי צועדת לצידי ועומדת לצידנו בחופה. ארבע שנים מאז הבאתי את בני הראשון, שחר.
שמונה שנים מאז חיי נעצרו למשך חודשיים.
ארבע שנים מאז התחלתי את חיי מחדש.