The mafia boss

Chapter 2

דניאל

כבר שבועיים שלא הצלחתי לקום מהמיטה מאז מה שקרה עם רוי, אפילו התפטרתי מהעבודה שלי. אני כל הזמן חושבת על מה שהיה ביום שנפרדנו ומשחזרת את אותו הערב בראשי שוב ושוב. אני באמת לא יודעת כבר מה לחשוב.. אולי משהו לא בסדר איתי? אולי הייתי קשה איתו מידי? רוי שלח מאז כמה הודעות וניסה להתקשר אבל לא יותר מזה. הוא אפילו לא ניסה להילחם עלי או על הקשר שלנו.. הייתי בכלל חשובה לו? דפיקות נשמעו בדלת הבית וקטעו את מחשבותיי.
ניגשתי לדלת, הצצתי בעינית וראיתי את אמא עומדת בחוץ. אמא? מה היא עושה פה?

״בוקר טוב נסיכה של אמא, הכנתי לך פנקייקים כמו שאת אוהבת. כמו שאני מכירה אותך הייתי בטוחה שבקושי אכלת וכשאני מסתכלת עלייך עכשיו זה נראה שירדת הרבה במשקל.. את בכלל אוכלת?״.
״כן אני אוכלת הכל בסדר, תודה על הפנקייקים אימוש אני אוכל עוד מעט, בינתיים אני לא רעבה״.

התיישבתי על הספה בסלון ואמא התיישבה לידי. ״את מוכנה כבר לספר לי מה קרה ביניכם? את מדאיגה אותי.. אף פעם לא ראיתי אותך ככה". ידעתי שהיא תגיע לזה מתישהו אבל לא ציפיתי שהיא תהיה כל כך ישירה. ״אין מה לספר, זה נגמר בנינו סופית ואני עדיין מעכלת את כל מה שקרה. יהיה בסדר.״ בלעתי את הרוק שהצטבר בגרוני והחזקתי את דמעותיי מלפרוץ רק מהמחשבה עליו שוב.
היא נשארה איתי עוד קצת, חיבקה, נישקה, ליטפה וניסתה לעודד אותי כמה שיכלה. הכינה לי אוכל כי לי לא היה חשק אפילו לבשל או להזמין ואחרי בערך שעתיים היא הלכה. חזרתי לחדרי, עליתי למיטה הנוחה והמנחמת שלי ונכנסתי עמוק מתחת לשמיכה.

אני ורוי הכרנו לפני שלוש וחצי שנים והיינו יחד מגיל 18. למדנו באותה השכבה בבית ספר והתקרבנו רק בשנה האחרונה. לפני זה בקושי הכרנו אחד את השניה. אחת הבנות שהייתה בחבורה שלי בזמנו, גילי, התחילה לצאת עם נדב, חבר של רוי וכך התחלנו להסתובב יחד כולנו. כבר בימים הראשונים שהתחברנו הייתה כימיה מדהימה בנינו. רוי הצחיק אותי, דאג לי ואפלו קינא לי לפני שבכלל היינו ביחד. אני התאהבתי בו ובסוף זה קרה, הפכנו לזוג. החברים הזהירו אותי שאני נראית טובה מידי ושקשה לו עם מחוייבות אבל לא הקשבתי, חשבתי שאיתי זה יהיה אחרת, הייתי תמימה.

בהתחלה הכל היה טוב ויפה, היינו מאוהבים מעל הראש ובילינו יחד 24/7. הוא אסף אותי כל בוקר לבית ספר ותמיד התעקש גם בצהריים להסיע אותי הביתה למרות שהוא היה צריך לחכות לי כשהייתי מסיימת ללמוד אחריו. היינו מאוהבים והכל היה מושלם. אחרי כמעט שנה של זוגיות הוא התחיל להתרחק בפתאומיות ולצאת עם חברים שלו כל הזמן ובקושי בילה איתי. חשבתי שזאת אשמתי וגם ניסיתי להבין ממה נגרם המרחק בנינו ושלא תבינו לא נכון, תמיד פרגנתי לו שיצא ויהנה אבל הוא העדיף בכל פעם לצאת למסיבות האלה והתנגד נחרצות לרעיון שאבוא איתו. לא אהבתי מסיבות אבל רק רציתי להיות איתו. הוא לא פינה לי זמן אז ניסיתי לוותר על התוכניות שלי בכדי להיות איתו והוא עדיין סירב. איך לא חשדתי? מטומטמת. סמכתי עליו ובכלל לא התעמקתי במחשבות על כך יותר מידי. חשבתי שהוא פשוט רוצה להיות בזמן איכות עם חברים שלו שאוהבים רק מועדונים, זה מה שהוא לפחות סיפר לי. אני האחרונה שרצתה להרחיק בינו לבין הסביבה שלו אז לא הייתה לי ברירה והשלמתי עם המצב.

לבסוף נודע לי מה באמת קרה במסיבות האלה כשגיליתי בטעות התכתבויות בינו לבין כל מיני בחורות. בנוסף לכך, חברות שלי שלחו לי סרטונים של רוי עם בחורות וזה לא היה נראה שהוא התכוון להרחיק אותן ממנו, אם כבר ההפך. כשניסיתי לדבר איתו בפעמים הראשונות על כך הוא היה נעלב! שתבינו איזה מניאק חסר לב. איכשהו הוא בסוף הפך את זה עלי. הוא אמר שאני הייתי לא בסדר ואיך העזתי לא לסמוך עליו? ואני בטיפשותי האמנתי לזה. אכלתי את החרא שהוא האכיל אותי בו ואפילו פאקינג התנצלתי! כאילו מה עבר לי בראש? למה נשארתי איתו? למה סלחתי לו בכל פעם מחדש? ומה שבאמת הכי דפוק בעיניי זה שהוא אשכרה גרם לי לבקש ממנו סליחה כי ׳העזתי׳ להגיד שהוא לא נאמן! מה שהיה נכון מסתבר.
פאק.

כנראה שנרדמתי אחרי כל המחשבות המתישות האלה כי התעוררתי מהצלצול של הטלפון. שלחתי את ידי לכיוון השידה הצמודה למיטה וקירבתי את הטלפון לאוזני בעיניים עצומות.

שיחת טלפון - אמה
דניאל: ״הלו?״
אמה: ״מה איתך דן דן?״
דניאל: ״כרגיל״
אמה: ״עדיין בדיכאון אה? די תשחררי ממנו הוא לא שווה עוד שנייה אחת שתחשבי עליו ואף פעם לא היה שווה את הזמן שבזבזת עליו. אני לא רוצה לבאס אותך עוד יותר אבל לא נראה לי שהוא יושב ובוכה עליך עכשיו כמו שאת עושה אז יאללה צאי קצת מהבית ותעשי משהו עם עצמך״
דניאל: ״נכון, יש משהו במה שאת אומרת.. זה אף פעם לא היה הדדי ולא נראה לי שזה יתחיל להיות מעכשיו.״
אמה: ״מגיע לך יותר מזה, ברגע שתביני את זה יהיה לך קל לשחרר״
דניאל: ״צודקת..״
לאחר כמה דקות של שיחה ניתקנו והלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים כדי להתעורר על עצמי קצת.
רק כשבאמת קמתי שמתי לב שישנתי עד מאוחר, השעה הייתה כבר 14:00. אכלתי את הפנקייקים שאמא הכינה לי בבוקר שכבר הספיקו להתקרר, פתחתי את הנטפליקס וראיתי כמה פרקים של איזו סדרה כשבתכלס הראש שלי היה עסוק בכלל בשיחה עם אמה. אני פשוט יודעת שהיא צודקת אבל למה כל כך קשה לי להשלים עם זה, אני בטוחה שיהיה לי הרבה יותר טוב בלעדיו אז למה אני מחכה? למה אני יושבת בבית מבואסת? שיזדיין.
חייגתי שוב לאמה.