כן, את פוחדת.
אבל האם פחדייך משתווים לשלי?
כנראה שלא, בטוח לא. את פשוט מפיצה את פחדייך לכל העולם ככה שבטוח תרגישי שמרגישים שאת פוחדת.
אבל מי יעז לרכך את האימה בליבו של האחד שבחוץ נראה בסדר.
כן, בסדר, אסור לי לכעוס. איך הם אמורים לדעת וכל מיני דברים מהסוג.
כן, אני יודעת, גם לך מותר לפחוד. ולהתעצב ולתהות ולהיות מאושרת. אני בהחלט יודעת. אי אפשר לפספס.
חבר שאינו מכיר אותי אמר פעם במילים אחרות שהוא מפחד מהעוצמה הפנימית שלו. קל לי יותר לפחד מהחולשות.
מזה שאני לא יכולה לשלוט על מתי אני בוכה, ואפילו עכשיו ברגע זה עולות לי דמעות. מזה שאני צריכה או לפחות מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה על כל דבר ודבר רק כדי שלא חלילה יקרה מצב שיהיה רע בחוץ מה שיגרום לי להרגיש רע בפנים. והבפנים שלי אוכל אותי, שיהיה בריא. מצפון חסר רחמים שלפעמים מרגיש כמו יתרון גדול ולפעמים כמו הבעיה הכי גדולה - למרות שאני לא באמת חושבת ככה ואפילו שופטת את מי שלא עומד בדרישותיו.
מזה שמבקשים ממני עזרה ואני לא יכולה לעזור למרות שאני רוצה. רק כי אני לא בטוחה. נמאס לי מכל הספקות. ואני שונאת את היותי נתונה לכל כך הרבה עיניים בוחנות.
ולא רוצה שתצפו ממני לכל כך הרבה דברים, כי לפעמים אני מרגישה שזה גדול עליי. פשוט כך. אפילו שאתה לא מקבל דבר שאינך יכול לעמוד בו.
רוב הזמן אני עצורה, ומקומות ציבוריים לא נותנים להתפרק. גרוע מכך הוא שגם המקומות הפרטיים. אבל לא הפרטיים באמת, כשזה רק אתה והבורא, שם אפשר להיות הרוב, לחשוב הרוב. מקומות כאלה נותנים נחת רגעית. כשבכל רגע מישהו עלול להיכנס או לשאול מה יש לך, אתה לא באמת יכול להרגיש הכל. אבל הסתירה פה היא גדולה, כי אני מבקשת בליבי שמישהו יבין, אך כשמישהו מתחיל, אני דוחה זאת מיד.
אני לא רוצה שישתקף שרע, כי זהו שקר. רוב הזמן אני מרגישה שטוב. שטוב מאוד. בזמן האחרון אני אפילו לא ממש יודעת להכיל אותו או להתנהל איתו.
קצת השתניתי, אבל רק אני מסוגלת להבחין. וכשהתחלתי להתגעגע ל-אני הישנה, שמתי לב שהתחלתי קצת להתנהג כמותה. ואז שוב חשבתי שכדאי להשתנות. תמיד קיימת השאלה האם לאבד קצת מעצמי בשביל להרוויח לעצמי חלק אחר. הבעיה היא שהחלק בעצמי שצריך להתאזן הוא החלק שאני אוהבת והחלק שהכי חוסם אותי.
אבל באמת שבסוף טוב. אני מודה על כך שיש לי אמונה, כי אני יודעת שהוא איתי בכל רגע ורגע. לולא זאת ככל הנראה הייתי אבודה, שטה ללא כיוון מוגדר. הקב"ה הוא הדבר היציב ביותר בחיי ותמיד הבטחתי לעצמי שלא אעזוב אותו. אני גם לא רוצה. לא אוכל לעזוב את מי שאני אוהבת כל כך.
ויש דברים שעליי לפתח, כמו ביטחון וקצת קלילות. אהיה שאפתנית ואגיד שגם את היכולת להתחבר לאחרים במהירות.
אני יודעת שהאשמתי אותך על פרסום פחדייך, ובכל זאת אני כעת עושה בדיוק אותו דבר. סליחה על שהייתי מעט שיפוטית כלפייך, מקווה שבכל זאת תשאבי את הכוחות. תודה שדירבנת אותי לכתוב.
תסלחי לי אם אומר שקצת נפגעתי, יותר נכון יהיה לומר שאני קצת רגוזה. אולי ההתעלמות הייתה האבן הקטנה שנפלה לי על הרגל ואיתה השאלות.
למה כשאת מפרסמת את פחדייך, פתאום חששותיי מרגישות כל כך גדולות?
YOU ARE READING
מה שעושים בינתיים
Poetryכמה מילים שהתחברו להן ברגעים של רצון לכתוב(: אולי שירים קצרים (לפעמים ארוכים ולפעמים קטעים), אם תרצו לקרוא לזה ככה. לא חייב לחפש משמעות, אבל אתם מוזמנים אם בא לכם. אולי אפילו תמצאו אותה לפניי. 《פרקים לא יעלו בזמן קבוע.》
