סאמק.
הורגת אותי המחשבה ללחוץ על כפתור כיבוי הטלויזיה בסלון.
אני יודע מה יבוא עכשיו.
קר כל כך.
אני נמנע מזה כל כך הרבה פעמים.
לא מסוגל לחשוב על לעלות למעלה כדי לישון, להסתכל על המצעים המבולגנים, שפעם היו מסודרים בזכותך.
אני תופס את השמיכה ונזכר שהיית אומרת לי בחורף: ״תחשוב על זה, כשאתה מסדר את המיטה ופורס את השמיכה, לא רק שיותר מסודר ככה, גם המזרן יהיה חמים יותר.״
אני מחייך לעצמי וחושב על צורת החשיבה שלך על דברים ו..
חלמתי בהקיץ יותר מידי כי אני קולט את היד שלי מושטת למעלה עם קצה השמיכה.
איזה דביל אני. ושומט את היד.
בכל מקרה, מאז שנתתי לך ללכת הכול בבלאגן.
ומבחינתי לישון על הרצפה בלי שמיכה, כי קשה לי לעשות את הצעד הזה להיכנס למיטה קרה שאת לא בה. שהחום שלך לא תופס רבע ממנה ושאת לא מחכה לנשיקת לילה טוב ממני.
אני מנער את החלום הנוסף הזה ממני ונכנס למיטה, כי כמה בן אדם יכול להיות דביל בערב אחד.
אני עוצם עיניים, וכל מה שעולה לי זה הריח שלך מסביבי. שאלוהים יעזור לי אני נשרף חי. הדופק שלי רץ. ומה שגומר אותי זה הזיכרון מהחיבוק שלנו.
אני מתפרק קצת. מרגיש את הדמעות זולגות.
ונרדם שוב, בלעדייך.
