"למה דווקא אני? למה אותי החלטת לחטוף? יש הרבה יותר טובים ממני, אני סתם ילד מטומטם ומתוסבך"
"אתה מושלם בייבי"
"אני לא מושלם"
"אתה מושלם בשבילי"
הארי בסך הכל ילד בן 17, הוריו ההומופובים כל יום ויום דואגים להזכיר לו כמה שהוא מכוער ומפגר, אבל מה קורה כש...
ראשו של לואי התחיל להסתחרר, רגליו נעשו חלשות והוא התרסק לזרועותיו של הארי.
"לואי?!" היה הדבר האחרון ששמע לפני שראה שחור בעיניו ואיבד את ההכרה.
---------
רעשי המוניטר נשמעו בחדר, רגלו של הארי לא פסקה מלרעוד ודמעות עמדו בעיניו, הוא כל כך פחד לעזאזל.
הוא יושב שם כבר שלושה ימים, לצד לואי מחוסר ההכרה. באותו הרגע שלואי התרסק לזרועותיו הארי בכה, בכה כל כך...
הוא התחיל לצעוק ולהתייפח, דורש מזאין להזמין אמבולנס כמה שיותר, זאין ניסה להשאר רגוע אבל כאשר הילד צורח בזרועותיו זה היה קשה. בסופו של דבר הארי נרגע מעט, זאין הבטיח לו שלואי יהיה בסדר, שלואי חזק.
ובכן הוא צדק,
הרופאים בדקו אותו והודיעו שהוא יצא מכלל סכנה, הארי לא יכל להרגיש יותר טוב אחרי זה, הוא הרגיש כאילו אבן ירדה מליבו.
הארי הסתכל על המוניטור בשעמום, הוא לא מסוגל לחשוב על דבר מלבד לואי. דמעות יבשות על לחיו ושיערו מבולגן, הלק שעל ציפורניו הספיק להתקלף (בגלל שהארי היה בלחץ הוא קילף אותו) הארי שיחק עם רגליו, שפתו התחתונה בין שיניו.
לפתע הארי הרגיש לחיצה על ידו, הוא מחה במהירות את הדמעה שברחה מעיניו, ליבו פעם בחוזקה, הוא הסתכל על לואי בציפייה, מתפלל שהוא יתעורר.
הוא צריך את לואי.
"לעזאזל איפה אני" לחש לואי, פיו יבש וראשו כואב, הוא פקח את עיניו באיטיות, מבחין בחדר הלא מוכר בבלבול.
"לו!" הארי קרא בהתרגשות, דמעות עולות לעיניו והוא קופץ על לואי בחיבוק. צחקוק קטן נפלט מפיו של לואי שמיהר לכרוך את זרעותיו סביב הילד הקטן "כל כך דאגתי" מלמל הארי, מרים את ראשו ללואי מחוייך.
"אבל אל תעשה את זה שוב!" הטיח, לואי הנהן, נושך את שפתו התחתונה, הוא הושיט את ידו ללחיו של הארי, מלטף ברכות "בכית?" שאל כשראה את הדמעות היבשות על לחיו של הארי.
"איך לא?" גיחך הארי ללא הומור, ליבו של לואי התכווץ, הוא חייך בעצב ומשך את הארי לחיבוק, מנשק לראשו.
"מצטער" מלמל לואי, כועס על עצמו שלא נזהר והארי בכה בגללו.
"מה קרה כשהגעתי הבייתה בייבי? הדבר האחרון שאני זוכר זה שנפלתי וקראת בשמי" שאל לואי בבלבול, לא מבין למה הוא נמצא בבית החולים.
הארי נאנח והתיישב, "פשוט התרסקת על הרצפה, לא הבנתי מה קורה, השתגעתי דאדי. לא הפסקתי לצעוק"
"מדהים שעדיין אני היחיד שגורם לך לצרוח" עקץ לואי ולחיו של הארי התחממו "ד-די" מלמל במבוכה, סמוק לגמרי.
"בכל מקרה, הרופאים בדקו אותך. הם אמרו שבהמהלך הריב עם סטיב קיבלת מכה חזקה בראש" הסביר וגבותיו של לואי התכווצו.
"אבל לא הרגשתי דבר"
"הם אמרו שזה בגלל האנדרנלין, לא שמת לב ומערכת העצבים שלך הרגישה בכאב" אמר ולואי הנהן, זה נשמע יותר הגיוני כך.
"הם גם מצאו כמה פצעים על גופך, הם חיטאו אותם. דאדי אתה חייב להזהר יותר, אני לא רוצה לאבד אותך.. אני לא יכול..." הארי התייפח, מניח את ראשו על כתפו של לואי שליטף לשיערו.
"אקח את זה לתשומת ליבי, סליחה שדאגת כך" התנצל לואי, חיוך קטן על שפתיו, הוא כל כל אוהב את הארי, גם אם לא יודע בזה הוא התרגש לראות שהארי בכה בגלל שדאג לו, שבאמת אכפת לו ממנו.
"כמה זמן אני פה?" שאל לואי, משחק בשיערו של הארי "כמעט שלושה ימים" גמע הארי את רוקו, נושם את ריחו של לואי, הריח שכל כך התגעגע אליו. "לו?" זמזם הארי לאחר כמה דקות שקטות, הוא הרים את מבטו אל לואי בבישנות.
הוא משך מידו טבעת זהב יפהייפיה ולוחש בבישנות, "זה שייך לך... רק לך" מנשק את פרק כף ידו של לואי.
לואי מביט בהארי ומחייך "אני שייך לך"
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
