בצעדי תינוק

התאומים ששברו אותי

אתם יודעים מה חרא?
שעד לפני שנתיים הייתי בת בית אצלכם
עכשיו כנראה אם אדרוך אצלכם בבית, אמות מאש שמכוונת כלפי.

אבל אם אתם תעמדו בדלת של הבית שלי, אני אכניס אתכם בלב פתוח חזרה, כי שניכם הייתי חלק נכבד מהחיים שלי במשך שש / שבע שנים.

זה עצוב, אתם לא חושבים?
שמהקשר הכי עמוק וחזק בעולם, נהפכנו לזרים מושלמים.
אתם כנראה מאשימים אותי, ואני לא מרגישה שבצדק.
תמיד אמרתם לי לדאוג לעצמי, להפסיק לחשוב רק על אחרים, להקשיב לעצמי ולצרכים שלי. זה בדיוק מה שעשיתי באותו ערב שבת. דאגתי לעצמי ולבריאות הנפשית שלי.

עמדו מאוחרי זה שבועיים של אי ידיעה, מחשבות וניסיונות להדחיק מחשבות. הבנתי שזאת הדרך היחידה שלי לדאוג לעצמי.

אתה נפגעת מזה, אני מבינה למה. אבל את? למה לעזעזאל נפגעת? כי נופץ לך חלום? למה צעקת עליי ככה? הוא בכלל יודע מה הייתה התגובה שלך? הוא יודע כמה פגעת בי? אכפת לך כמה היא פגעה בי? אכפת לכם שנשארתי לבד? בלי אף אחד שיקשיב, שיבין? אכפת לכם שכולם התרחקו ממני? אכפת לכם שאני נזרקתי לכלבים בזמן שאתם הייתם חפים מפשע, למרות שבכלל לא הייתם כאלה?

אתה זה שסירב להבטיח לשתף אותי. אתה ניתקת את התקשורת בנינו למשך חודשיים. הסתרת ממני כל דבר רע, במחשבה שזה יעיק עליי. רק הפכת את זה ליותר גרוע. רציתי לדעת, רציתי שתפרוק לי, רציתי לשמוע איך באמת עבר עלייך היום, ולא לשמוע על זה ממישהו אחר.

ואת? את סירבת להקשיב לי, למצוקה שהייתי בה אחר כך. סירבת להעניק לי את מה שאני הענקתי לך במשך חמש שנים. את מופתעת שאחר כך ניתקתי את עצמי ממך? אומנם זה לקח לי חצי שנה, אבל זה קרה.

ואז הגיעה המחלה שלי. אני סובלת כמו שלא סבלתי בחיים, ועד שהרגשתי שאני במצב טוב, וששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, הכאבים החזקים חזרו.

לא בא לי ללכת לניירולוג, לא רוצה לשמוע את האכזבה שלה שלא הקשבתי לגוף שלי. אני יודעת שהיא צודקת, ואני יודעת שהיא כבר תחליט בשבילי מה נכון, אבל אני מרגישה שזה אדיוטי יותר מתמיד.

אני מרגישה על סף אשפוז בבית חולים, אבל אני מראה לכולם שהכל בסדר. רק עכשיו הבנתי למה התגובה שלי לכל הסיפור הייתה בדילאי. בגללכם.

גרמתם לי להשתיק שוב את הרצונות שלי, את ההרגשות והרגשות שלי. גרמתם לי לחשוב שזה לא מעניין אף אחד שכואב לי. שלא מגיעה לי הזכות להמשיך להתקיים כמו בנאדם נורמלי, כי אני צריכה לסבול, וזה מגיע לי.

אבל זה לא מגיע לי. זה לא מגיע לאף אחד להרגיש את מה שאני מרגישה. אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את הכאבים שלי.

אתם בכלל חושבים עליי?
או שרק אני חושבת עליכם, ועל הסבל שגרמנו אחד לשנייה?

נכון שברתי לך את הלב, אבל שניכם ביחד שברתם אותי.
לא הקשבתם לי, רק תקפתם.
חשבתם שאתם יודעים הכל, שבעצם ידעתם כלום.
כשניסית להכריז על הפסקת העצב בנינו, אני כבר כעסתי.

כעסתי שביטלת את הרגשות שלי.
כעסתי שלא הקשבת.
כעסתי שהבנאדם שהיה אמור להכיר אותי הכי טוב, להבין אותי יותר טוב מכולם, לא השתמש בידע שלו. רק בעצב והכעס שלו כלפיי.

זה חרא אחד גדול כל הסיטואציה הזאת.
אבל כנראה כבר לא אכפת לכם.

כנראה שאתה כבר מצאת מישהי שתכיל אותך, אבל אני מניחה שאתה חוזר על אותם טעויות שעשית איתי, כי רק כעסת עליי, ולא הבנת מה אתה עשית לא נכון.

ואת כנראה מצאת לעצמך חברה פסיכולוגית חדשה, שתוכלי להשתמש בה ולזרוק אותה ברגע שתעשה טעות.

ואני אספר לכם איפה אני עומדת כרגע בחיים שלי.
אני מעמיסה על עצמי, למרות שאני לא אמורה.

אני נוטלת תרופות באופן קבוע כדי לאזן את הכאב.

בשבועיים האחרונים יש לי התקף כמעט כל יום.

השבוע יש לי ביקורת אצל הניירולוג שהייתי צריכה להקדים, בגלל התדירות הגבוהה של ההתקפים שחזרה.

אני רוצה לפנות את עצמי לבית חולים ושיזריקו לי סמים לוריד, כי הכאב מתחיל להיות בלתי נסבל.

אבל אני גם שמחה.
יש לי חברים שאני יודעת שיהיו שם לכל החיים. יש לי חברים שיביעו את דעתם, אבל גם יחבקו אותי למרות שאנחנו חושבים שונה. יש לי אנשים בחיים שלא שופטים אותי. יש לי חברים שיושבים לצידי שכואב, כי הם יודעים שכואב לי כשמחבקים אותי ברגעים כאלה. יש לי חברים ששואלים למה לא הערתי אותם בלילה אם היה לי התקף.

אז תודה לכם, כי בזכותכם למדתי מהי חברות אמיתית, אבל לצערי זה קרה רק אחרי שהחברות בנינו נגמרה.