נמאס לי לשמוע "יהיה בסדר", "את גיבורה", "אל תדאגי".
זה נמאס לשמוע "אנחנו דואגים לך", "אל תאבדי תקווה".
נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי.
שמישהו יקח את הדבר הארור הזה ממני.
לא ביקשתי את זה.
לא רציתי את זה.
אני לא מעוניינת להתמודד עם זה.
מצפים ממני להישאר אופטימית עד לבדיקה, בזמן שאני כבר שבוע בקושי לשירותים קמה.
הייתי אמורה ללכת לניירולוג מחר, שהוא יבדוק אותי ואולי ימצא מה הבעיה. במקום זה אני כנראה נכנסת לבידוד, בגלל חולה שלא ראיתי בכלל.
מצד אחד אני רוצה להישאר חזקה בשביל אמא שלי, מצד שני כרגע אני לא רוצה להיות כרגע חזקה בשביל אף אחד. בא לי להיות אנוכית, בא לי ליפול, בא לי בפעם הראשונה בחיים שלי לשקוע ברחמים עצמאיים לכמה שעות, או ימים.
אז תדברו איתי רק עוד כמה שעות על להתמודד.
בתודה,
אני.
VOUS LISEZ
בצעדי תינוק
Aléatoireברוכים הבאים למוח שלי: איפה שמחשבה הופכת לפתק שהופך לספר. בכל לילה אעלה כמה חלקים ואחשוף את נשמתי. אשמח שתפיצו את השמועה שיש כותבת חדשה בעיר:) וכמובן שכל קשר בין מה שאתם קוראים לבין המציאות שאתם חיים בה, מקרי בהחלט. אני לא מכירה אתכם ואתם לא מכירים...
