lost and found - yuri! on ice

5

{ויקטור}

היה ניתן להרגיש את הלחץ בשפת גופו בארוחת הבוקר, לאחר מכן בהחלקתו.

לא חשבתי על כך, אבל מה אם ליבו שייך לאחר? מה אם כפיתי את עצמי עליו?

מבט אחד לכיוונו הראה לי שאין לו שום כוונה לדבר על מה שקרה אתמול.

אולי זה יותר טוב בדרך הזאת, חשבתי לעצמי, אם כי ידעתי שאני משקר לעצמי ושאני מעדיף לדבר מאשר לשתוק.

בכל מקרה, היום זה היום שאנחנו מתחילים להתאמן ברצינות לקראת הגראנד – פריי.

קודם כל, יורי צריך להשתתף בתחרות או שתיים בשביל "להחזיר את התהילה שלו", למילותיי; דבר שדורש תכנית שתורכב במיוחד בשבילו, על ידי, כמובן.

הסתכלתי על יורי המחליק על הקרח ללא תכלית ברורה כלשהי, מפעם לפעם נוחת טו- לוץ' או סלקוב. הדהים אותי עד כמה שביצועיו משתנים כאשר אינו נוכח קהל. אנחנו נצטרך לעבוד על פחד הבמה שלו מתישהו, חשבתי, אנחה נפלטת מפי.

"היי, יורי" קראתי ממקומי על הקרח. "אנחנו צריכים להכין את התכנית שלך."

אני כנראה בחיים לא אגיד לו את זה, אבל תכננתי את התכנית בהברקה של רגע.

הרי למה הצופים מצפים אם לא למשהו חדש, מפתיע? ארוס ואגאפה, שתי מנגינות שישקפו שני דברים שונים לגמרי; אהבה טהורה ואהבה מינית.

ההופעה הראשונה תתאים ליורי כמו כפפה ליד. השנייה...טוב, אני בטוח שהוא יתרגל לזה.

כפי שצפיתי, יורי הסתבך לגמרי עם ההופעה השנייה שלו. בין רגע הוא הפך לבליל של סומק, נפילות ותלונות על כמה שהוא לא מתאים לזה.

"יורי" קטעתי אותו.

יורי הסתכל עליי ממקומו על הקרח "מה?"

"אתה רוצה לנצח, נכון?"

עיניו נצצו. "כן" הוא התחיל לקום מישיבתו במהירות, מה שגרם לו ליפול שנית ולי לצחוק עליו.

הושטתי לו את ידי "יופי. בוא נחזור להתאמן על הארוס שלך."

פניו של יורי עטו אדום עז "ל-להתאמן?"

חייכתי.

אני מניח שהוא ציפה למשהו אחר, כי ברגע שהתחלתי ללמד אותו קפיצות פרצופו הפך אדום בצורה בלתי רגילה.

"יורי?"

"מ-מה?"

"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה, חושש שאולי העבדתי אותו קשה מדי.

"כ-כן."

כשכבר החלטתי להניח לזה, הוא נחת לתוך ידיי, מעולף.

הוא פקח את עיניו באיטיות. "ויקטור?"

חייכתי "אני כאן, יורי."

הוא שפשף את עיניו בעייפות "איפה אני?"

"בחדר שלי"

"ב-בחדר שלך?" קולו הפך לחוץ, מתוח. "למה?"

"התעלפת באמצע האימון שלנו."

"הו."

"הו." חזרתי אחריו במבט חמור. "יורי, ישנת בכלל?" יכול להיות שזה קרה לו בגללי?

"אני מצטער, ויקטור. לא הצלחתי לישון אתמול. בגלל..." הוא ענה, פניו מוסתרות מאחורי שיערו.

יורי התעלף...בגללי?

השפלתי את עיניי. "אני מצטער, לא אעשה זאת שוב."

"ויקטור" הוא לחש בכאב. כשהרמתי את עיניי ראיתי שהוא על סף בכי. "למה שתאמר דבר כזה?"

כאב לי. כאב לי לראות את האדם שאני אוהב בוכה, אבל ידעתי שיהיה מוטב כך. "כי זאת האמת"

בעודי מסתכל על האדם השבור שמולי, בראשי התנגן משפט אחד:

אני מצטער, יורי.

פשוט תדמיינו את השורה האחרונה ביפנית. זה: gomen, Yuri.
גאד הלב שלי לא עומד בזה.