lost and found - yuri! on ice

4

{יורי}

כשאני מסתכל אחורה, אני לא יכול להגיד מתי זה התחיל.

ייתכן שזה התחיל באותו היום, כשהייתי בסלון וצפיתי בגראנד פרי, מהופנט לדמותו הנשית-למראה אך עם זאת כל כך גברית. ייתכן שזה בכלל התחיל באותו יום קריר ומושלג ברוסיה, כשנכנסתי למחנה האימונים, כולי נבוך וסמוק מהקור, וראיתי אותו מסתכל עליי בזיהוי.

וייתכן שזה התחיל באותו הלילה הגורלי, כאשר הרים את סנטרי בעדינות וקירב את פנינו עד שהתחברו, גורם לפרפרים להשתולל בבטני ולליבי לגמגם באושר.

אבל אני חושב שזה התחיל ביום לאחר מכן.

באותו היום הוא הניח לי לנפשי, לא מעז לדבר על מה שקרה באותו היום ומנסה להתנהג כרגיל, למרות שיכלתי להבחין כמה הדבר היה קשה לו.

כשחושבים על זה, אני חושב שלא דיברתי על זה בגלל שפחדתי.

פחדתי להיכנס לזוגיות.

פחדתי שלא יהיה לי זמן להתאמן. כשחושבים על זה, הייתי צריך לדעת שזה לא יקרה. הרי ויקטור היה המאמן שלי באותה התקופה והוא הבטיח שיעזור לי לנצח.

פחדתי מעצמי. פחדתי שאהיה אנוכי מדי.

פחדתי להודות באמת, שאני אוהב גברים. לא רציתי לאכזב את הוריי, שציפו ממני להתחתן עם נערה יפנית יפה.

אבל לא משנה כמה פחדתי, בחדר שלי, בחשכה, כאשר הייתי שקוע במחשבותיי, לא יכולתי להכחיש יותר.

אני אוהב את עיניו הכחולות כאבן הספיר, את שיערו הלבן כסוף, שצבעו כירח בליל זרוע כוכבים, את ההחלקה שלו, החיננית כל כך, את גזרת גופו, שפתיו, חיוכו.

לקח לי זמן להבין שזה הדבר שלו קוראים "אהבה."