lost and found - yuri! on ice

1

התמונות לרוב לא קשורות לפרקים, אבל הן גורמות לי אושר אז החלטתי לחלוק אותן עם הקוראים.ות שלי ((:

{ויקטור}

לפעמים נדמה לי שאני כבר לא זוכר חיים לפניו.

מה היו חיי בעצם? בסך הכל מיקס של דברים חסרי משמעות.

אליפות עולם פה, מדליית זהב שם...

בגיל 27 החזקתי בתואר המחליק הטוב בעולם.

ויקטור ניקיפורוב, אל בין בני אדם, אגדה על הקרח, נער הפלא.

אנשים תמיד ניסו להתקרב אליי בשל מעמדי, שמה אם יתקרבו אליי בטוח יקבלו יחס טוב יותר מיאקוב, המאמן שלנו.

כל יום היה נראה כמו צילום של השני, עד שהימים דהו והיטשטשו לבליל אחד גדול של חוסר משמעות.

זה לא הפריע לי במיוחד. אז מה, כמה כבר בזבזתי? חודש? חצי שנה? שנה?

11 שנים.

11 שנים בזבזתי באפלה, מגשש כעיוור אחר האמת הלא קיימת.

עד שיום אחד, הוא נכנס למחנה וניפץ את כל מה שהאמנתי בו.

זיהיתי אותו מיד. יורי קטסקי. בחור נאה כבן 24, עיניו שחורות ומבריקות כשיערו (הייתכן שהוא בכה? חשבתי), מותניו צרות, גזרתו של מתאמן שעבד שעות רבות. הוא היה איתי באליפות העולם שנה שעברה ופישל בגדול, אני מניח שהוא הגיע לכאן כדי להשתפר.

מעולם לא ראיתי אותו על הקרקע, על הרצפה המוצקה, רק על הקרח.

על הקרקע הליכתו הייתה שונה, בוטחת יותר. ממש יכולתי להרגיש את המוזיקה בוקעת ממנו, מנגינה ייחודית משלו שאף אחד מלבדו לא יכול לנגן.

הוא הפנט אותי.

הוא הצליח לעשות מה שאף אחד לא עשה במשך כל 27 שנותיי. הוא שיתק אותי. הימם אותי. באותו הרגע כל מה שיכלתי לחשוב זה: אני רוצה להכיר אותך, יורי. אני רוצה ללמוד את כל סודותיך ומשאלותיך ולהגשים לך אותם. אני רוצה להיות האדם שיתמוך בך כשאתה נופל ולהקים אותך בחזרה, חזק פי שניים. אני רוצה שתהיה שלי ושאני אהיה שלך.

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

יאקוב כיחכח בגרונו, מה שהסיט אותי ממחשבותיי המוזרות. מאין כל זה הגיע בכלל? מי הוא שאני אחשוב כאלו דברים כאלה בשנייה הראשונה שאני פוגש אותו?

"זהו יורי קטסקי, הוא יתאמן איתכם לשנה הקרובה."

לא יכלתי לעצור בעצמי ושאלתי: "רק שנה?"

יאקוב חייך חיוך ערמומי "אחרי השנה הזאת, הוא יפרוש."

להפתעתי, יורי פתח את פיו. מעולם לא שמעתי אותו מדבר. הוא תמיד היה השקט מביננו, המחליקים. "אלא אם אני אנצח." קולו היה שקט אך מוזיקלי , בדיוק כמו שדמיינתי אותו. קולו תאם במדויק להליכתו החיננית, המיומנת, כמו שרק למחליקים ולרקדני בלט יכולה להיות.

הוא היה יצירת אמנות.

יאקוב זרק גיחוך לאוויר ופטר אותו מעליו.

עיניו של יורי הושפלו והוא התחיל למצמץ במהירות, כאילו מנסה למנוע דמעות.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כעס של ממש כלפי יאקוב.

איך הוא מסוגל לקחת את חלומו (אולי היחידי) של הבחור ולרמוס אותו בגיחוך אחד קטן ומזלזל?

לראשונה בחיי לא היה אכפת לי ממקומי על במת המנצחים.

לראשונה בחיי רציתי שמישהו אחר יהיה באמצע הבמה במקומי.

רציתי לראות את הבעתו השיכורה מאושר כאשר ינופף אל הקהל ועל צווארו נחה מדליית הזהב המוכרת, הנוצצת.

פלטתי אנחת אכזבה כאשר הבנתי שהדבר אינו אפשרי. גם אם אפשל בכוונה, תמיד יהיו טובים ומוצלחים ממנו, כאלה שיבצעו את ההופעה ללא שום פגמים. ובשנה שעברה הוא פישל לגמרי. הסיבה היחידה שלא העיפו אותו מהתחרויות הייתה רצף צעדיו שהפנט כל מי שהסתכל לכיוונו.

הפתרון הבזיק במוחי ברגע של טירוף וגאונות.

בכל שנה נבחר תלמיד אחד להכשרה של תלמיד אחר, "חלש" יותר.

בהנחה שיורי הוא החלש, אני אוכל לאמן אותו.

וכשהוא ינצח, אני אהיה זה שיהיה לצידו ב"נשיקה ובכי."*

*נשיקה ובכי - שם למקום שבו המחליקים מתראיינים לאחר ההחלקה שלהם בתחרויות, שם בדרך כלל מחכה להם המאמן שלהם ושם הם מקבלים את הניקוד.