חבק אותי חזק

פרק 10

קמרון הסתובב וקלט אותי מתקדם אליו "היי אני מצטער על החבר שלך" הוא שפשף את עינייו בעייפות
"זה היה טים נכון? הוא עשה את זה!"אמרתי בכעס
"ששש אל תדבר בקול, לפי מה שאני יודע ההורים עדיין לא מודעים למה שקרה ועדיף לא לספר להם ללא הסכמה של גו'ש כי הוא מעל גיל שמונה עשרה בא איתי רגע לצד" ישבנו רחוק מכולם לקחתי נשימה עמוקה ושתיתי קצת מים
"טים עשה את זה אתה צודק, מצאו אותו מחוסר הכרה מאחורי איזה בניין שהוא מדמם כי הוא גם נפגע מהתאונה אבל ניסה לברוח, הוא במצב הרבה יותר טוב ועוד מעט גם יאשרו לנו לחקור אותו על מה שקרה שם, אני יודע שאתה כועס אבל תשמור על פרופיל נמוך כי אם תעשה רעש הכל יתפקשש
שנינו יודעים שהוא צריך לקבל עונש על מעשיו ואנחנו צריכים לפעול בחכמה ולא בכוח אתה מסכים איתי?" הוא הניח את ידו על כתפי
"כן" הנהנתי
"יופי, עכשיו אני צריך שתלך לבית ותנוח, מחר אני אהיה איתך בקשר ואעדכן אותך ובבקשה אל תעשה דברים על דעת עצמך ותודיע לי בסדר?"
"בסדר תודה" קמתי וניגשתי לאמא ומרלין "בואו נלך לבית" פניתי למעלית
"אתה בטוח? עם מי דיברת?"
"אני בטוח וזה לא משנה עם מי דיברתי, אני רוצה ללכת מפה כבר"
"רגע אולי נארח את ההורים של ג'וש?" מרלין הציעה
"רעיון טוב" אמא נגשה אליהם ונתנה להם את הכתובת שלנו
"הם אמרו שאולי יבואו מאוחר יותר או מחר, קדימה בואו נלך לנוח" מרלין אמרה
הלילה היה ארוך מידי, הרגשתי שאני 'מאבד את זה'
על המיטה היה עוד הריח שלו, עצמתי עיניים חזק ודמיינתי שהוא לידי והכל בסדר אבל זה רק גרם לי לבכות.
בהיתי בתקרה שעות, התחיל להתבהר וציוצי הציפורים בישרו שהבוקר עלה.
יצאתי מהמיטה וניגשתי למרפסת הרחוב היה שקט ורוח קרירה פגעה בעורי, עיניי דמעו מעט מהקור ונשמתי את האוויר הצח לראותיי
פתאום הבחנתי בהוריו של ג'וש יוצאים ממונית ומתקדמים לעבר ביתנו.
ניגשתי לדלת ופתחתי להם "שלום" חייכתי בנימוס
"בוקר טוב" הם נכנסו תשושים
"חדר האורחים נמצא שם" הובלתי אותם ודאגתי שיהיה להם נוח
אימי פינתה אותו אתמול והלכה לישון עם מרלין, ממש נחמד מצידה חשבתי לעצמי.
הבטתי בתמונה של אבי שתלויה בפרוזדור "בבקשה תדאג לזה שלא יגיע אלייך" מלמלתי בשקט וחזרתי לחדר הייתי מותש ונכנעתי לעייפות.
משהו במיטה שלי רטט התעוררתי אך עיניי היו עצומות הראש שלי כאב ויהיה לי חם, לקח לי כמה שניות להבין שמתקשרים אלי
"הלו?" עניתי בעייפות
"אדם אתה ער?" שמעתי קול מוכר
"כן כן אני ער" התרוממתי לישיבה כשהבנתי שזה השוטר קמרון
"טים נכנס לכלא, רק רציתי ליידע אותך" הרגשתי הקלה עצומה כשהוא אמר את זה
"היו לנו מספיק סיבות כדי להכניס אותו לשם, אני מאחל לחבר שלך החלמה מהירה".
"תודה רבה לכם על הכל" עניתי
אחרי מקלחת קצרה ירדתי לסלון, היה שקט ונראה שהבית ריק
חייגתי למרלין ואחרי ברור קצת הבנתי שהיא בעבודה ורוצה שאבוא לשם במהירות.
לקחתי מונית, בחוץ היה חום אימים אך עננים אפורים התקדמו מהאופק 'הולך לרדת גשם?' עליתי במדרגות וניגשתי לחדר ישיבות, כמעט כולם ישבו שם, עיניי נעצרו על מרלין שישבה ליד המנ"כל הם לחצו ידיים ופניה הראו עצב ושמחה בו זמנית.
כולם מחאו כפיים ומרלין חייכה אליהם "מה הולך פה?" לחשתי לג'ק שרק לפני שנייה קלטתי שעומד לידי
"מרלין קודמה ועכשיו היא תחליף את טים בתור מנהלת" הוא ענה
מגיע לה, היא עבדה כל כך קשה
היא ניגשה אלי וחיבקתי אותה חזק
"הוא בכלא עכשיו" לחשתי לאוזנה
"אני שמחה שזה נגמר" היא ניגבה את הדמעות
קיבלתי הודעה מאימי -הוא התעורר-
פערתי את עיניי והראיתי למרלין את ההודעה "בא ניסע עכשיו! הרכב אצלי" היא תפסה את ידי ורצנו לרכב, אני חושב שבדרך עברנו את המהירות המותרת אך זה לא מה שעניין אותנו באותם רגעים
עלינו במדרגות ומתנשפים נעצרנו ליד דלת החדר, משום מה פנייה של אימי לא נראו הכי מרוגשות.
"מה קורה?" שאלתי
"תן להורים שלו עוד קצת זמן, רק אחרי זה כניראה יתנו לנו להיכנס" היא הושיבה אותי
הוריו יצאו משם ואימו ניגבה את הדמעות "יהיה בסדר יקירתי" אביו חיבק אותה אך גם הוא נראה שבור
קמתי ממקומי והלכתי לחדרו
הוא שכב שם, בוהה בתקרה
הייתה מחוברת אליו אינפוזיה ותחבושות על ראשו וידו  פניו היו נפוחות מעט, המראה הזה מחץ את הלב שלי
"גו'ש" ניסיתי להסב את תשומת ליבו
לקח לו כמה שניות ואז הוא הביט בי בצורה שונה, כאילו לא מכיר אותי
זה הרגיש קר ולא נעים
"גו'ש איך אתה מרגיש?" התקרבתי אליו יותר
יכול להיות שהוא עדיין קצת בהלם ולא מבין מה קורה סביבו
"מי אתה?" המילים שלו הרגישו כמו אלף סכינים
הלב שלי פעם במהירות והרגשתי בחילה "גו'ש זה אני אדם" דמעות נאספו בעיניי
אך הוא עדיין הביט בי כלא מבין למה אני עוד עומד מולו
"צא מפה בבקשה" אחות ניגשה אלי וגררה אותי משם
"לא לא למה, למה הוא לא יודע מי אני, הוא לא מזהה אותי?" יבבתי בכאב
"תן לו להתאושש אדם, אני בטוחה שהוא לא שכח" מרלין עטפה אותי
"די תעזבי אותי, מה את מבינה בכלל" דחפתי אותה
וברחתי משם רחוק מכולם, רצתי לאגם
השעה 12 בלילה הגוף שלי מרגיש כל כך כבד וקר לי, השמים קודרים ורוח פרצים מכה את גופי באכזריות
הפלאפון שלי לא מפסיק לצלצל והעיניים שלי נפוחות וכואבות
קירבתי את הפלאפון לאוזני
"אדם? אדם איפה אתה?!" מרלין צרחה עלי
פתחתי את פי כדי לדבר אבל בקושי הצלחתי מהצרידות "אני בדרך" הגרון שלי כאב
"תמהר אמא מאוד דואגת לך" היא ניתקה
התרוממתי מהרצפה וניערתי מעט את בגדי "שמישהו יגיד לי שזה חלום" התחלתי ללכת אך בדיוק טיפות קלות הרטיבו את פני "יופי זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו" התחלתי לרוץ, הגשם התחזק והרטיב אותי
הגעתי לבית סחוט ומסוחרר
"אדם!" אימי נבהלה שראתה אותי נכנס "מרלין תביאי מגבת" היא מיהרה אלי "אלים אדירים מה חשבת לעצמך"
"טיפש מה נראה לך שאתה עושה" מרלין זרקה עלי מגבת
"זה לא הזמן להטיף!" אימי נעלה את הדלת וניגבה את שיערי
"אני מצטער" עניתי בצרידות
"הכל בסדר תשב פה ואני אמלא לך אמבטיה חמה" התיישבתי על אחד הכיסאות
בהיתי בחלל החדר והראש שלי היה ריק ממחשבות
נכנסתי לאמבטיה, זה הרגיש כאילו הגוף שלי מפשיר מהקרח, העיניים שלי היו נפוחות בצורה כואבת והגוף שלי היה כבד.
אחרי המקלחת נשכבתי כמו גופה על המיטה ובהיתי בדובי שג'וש נתן לי.
דפיקות קלות נשמעו על הדלת ומרלין נכנסה "היי אני ממש מצטערת שצעקתי עלייך קודם" היא התיישבה על קצה מיטתי
"זה בסדר, גם אני מצטער" בקושי הצלחתי לדבר
"לגבי ג'וש, אתה צריך לתת לו זמן להתאושש, אני יודעת שקשה לך ועברתם תקופה לא פשוטה
אני בטוחה שהוא יחלים בקרוב כי גו'ש הוא לא אחד שמוותר בקלות 
מחר כשתרגיש יותר טוב, נוכל לשבת ולחקור קצת על האיבוד זיכרון שלו אם תרצה".
"אוקי, תודה רבה" עניתי
"תנוח לילה טוב" היא יצאה
'היא צודקת, אני סתם דרמתי' מלמלתי לעצמי חיבקתי את שין והלכתי לישון.
"אדם" קולה של אימי קרא לי מספר פעמים, פקחתי את עיניי באיטיות והבטתי בה
"מה?" התמתחתי
"קום כבר צהריים" היא ליטפה את פני "איך אתה מרגיש?"
"אני חושב שבסדר" עניתי
"אני צריכה ללכת לעבודה, יש לך על השיש אוכל תאכל בבקשה
מרלין גם בעבודה עכשיו היא תחזור בסביבות השעה ארבע" היא נישקה את ראשי ויצאה
לקחתי את הפלאפון ונכנסתי לתמונות, הבטתי בג'וש 'אני אחזיר אותך אלי, אתה עוד תיראה'
התלבשתי, אכלתי ויצאתי לריצה קצרה.
בדרך לבית ראיתי מרחוק את אימו של ג'וש יורדת ממונית בביתי
"דיאנה" ניגשתי אליה "הכל בסדר?" שאלתי
"אני עייפה וזקוקה למנוחה, זה בסדר שאנוח אצלכם?" היא הביטה בי בעינייה העייפות
"ברור" פתחתי את הדלת, נכנסנו פנימה בשקט
"את רעבה?" שאלתי
"אין לי כל כך תאבון" היא חלצה את נעלייה "אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא התיישבה על הספה והגשתי לה כוס מים
"אממ כן" התיישבתי מולה
"אתה וג'וש יותר מסתם חברים, אני צודקת?" היא לגמה מעט מים
"כ..כן למה את שואלת"
"עדיף שאלן לא ידע על זה, זה עלול להוציא אותו מדעתו.
גו'ש תמיד היה נער מרדן ועדיין,
הוא יצא מהבית על דעת עצמו בגיל צעיר עבד ושכר דירה רחוק מאיתנו,
הוא אהב את החופש ולא טרח ליצור קשר או להודיע לנו מה שלומו
ועכשיו פתאום, מקפיצים אותנו לבית חולים ואנחנו צריכים להתמודד עם בשורה לא קלה" היא נאנחה והביטה בי "אני לא האמא שלו, אני האישה השנייה של אלן, אך אני מרגישה כאילו ילדתי את גו'ש, האהבה שיש לי כלפיו לא מוסברת ואני רוצה שיהיה לו טוב.
אם אתה באמת אוהב אותו, אני אתמוך בכם
ואני מקווה שהזיכרון שלו יחזור מהר" היא חייכה אלי "טוב דיברתי יותר מידיי, אני הולכת לנוח" היא ניגשה לחדר האורחים.

---
גו'ש 😢😢😢