He's not my boyfriend // L.S

part 2

נקודת מבט לואי:

שפשפתי את עיניי באיטיות, מנסה להתרגל לאור השמש שנכנס לחדר מתוך התריסים, גנחתי בעייפות וקברתי את
פניי בכרית הרכה, לולו קמת?" שמעתי את צעקתה של אמי מהקומה למטה, אני שונא כשהיא קוראת לי כך.

נאנחתי, מתיישב באיטיות על המיטה ומשפשף את עיניי המסונוורות. פעם אחרונה שאני ישן עם תריסים פתוחים!

״לולו?״ קראה שוב וגלגלתי את עיניי ״קמתי!״ החזרתי ונשכבתי לאחור, משפשף את עיניי, לקחתי לעצמי עוד כמה שניות לפני שקמתי לשירותים שבחדרי להתחיל בארגוני הבוקר שלי.

אחרי מקלחת קצרה התחלתי להתארגן, בחרתי ללבוש את הבגדים האהובים עליי. גינס אדום וחולצת פסים בצבע לבן וכחול, קניתי את הבגדים האלה יחד עם פיזי, היא תמיד ידעה מה אני אוהב. לפני שאשקע בעצב שוב ניערתי מעט את ראשי ונאנחתי, סידרתי מעט את שיערי בצורה שאני אוהב, שיטחתי אותו מעט והטיתי אותו הצידה מעט שיפול טיפה על פניי. נעלתי את נעלי הסניקרס הלבנות שלי, לקחתי את תיקי על כתפי אחת וירדתי לקומה התחתונה.

על השולחן במטבח הונחו ארבעה כריכים ובקבוקי מים חדשים, הכנסתי בקבוק מים אחד וכריך לתוך התיק. הדלקתי את הטלפון שלי במטרה לראות עוד כמה זמן נשאר לי ופערתי את עיניי כשראיתי שנשארו לי 6 דקות עד שהאוטובוס לבית ספר מגיע.

"אמא אני יוצא" קראתי, סוגר את התיק ״אין בעיה בו באר יום טוב!" היא השיבה וחיוך קטן עלה על פניי, לקחתי את הטלפון שלי ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס.

מרחוק הצלחתי לראות שאש כבר עומדת שם, מחכה גם היא לאוטובוס, הגברתי את קצב ההליכה שלי ולאחר דקות בודדות הגעתי לתחנה.

"אש!" צעקתי והיא קפצה מבהלה ופלטה צווחה קטנה, היא הסתובבה והטיחה מכה לחזי כשראתה שזה אני "לואי! חתיכת אידיוט! למה זה היה טוב!" היא צעקה והתאפקתי כל כך חזק שלא לפרוץ בצחוק.
"אבל זה באמת היה מצחיק..."מלמלתי, פניי אדומות מהצחוק וחיוך ענק על שפתיי, "תצחק כבר נו, בוא נסיים עם זה" נאנחה וברגע שאמרה זאת צחוק מתגלגל פרץ מפי עד שהחזקתי את בטני בידי מרוב שכאב לי לצחוק.

"אוף איתך כבר בוא לו הגיע האוטובוס" רטנה ונרגעתי מעט, עלינו לאוטובוס, שילמנו ובמזל הצלחנו למצוא שני מקומות ישיבה משום האוטובוס היה מלא בילדים שנוסעים גם הם לבית הספר.

אחרי נסיעה של כמה דקות הגענו לבית הספר וירדנו מהאוטובוס ״איפה ליאם אמר שיחכה לנו?״ שאלה ומשכתי בכתפיי אומר לה שבטח יחכה לנו כמו תמיד בשער בית הספר. כשהתקרבנו מעט לשער הצלחנו להבחין בליאם שחיכה לנו שם, מתעסק בטלפון שלו.

״סוף סוף הגעתם! עוד דקה יש צלצול״ נזף ליאם ואש גלגלה את עינייה משועשעת, ״תפסיק להיות כבד ליאם, בכל מקרה יש לי פיזיקה עכשיו ובטח יקח לי שנתיים לנסות להזכר איפה המעבדות המזוינות, ניפגש בהפסקה בקפיטריה!״ קראה, טופחת על שכמו של ליאם שמניד בראשו כלא מאמין וצחקקתי למראהו המיואש.