נקודת מבט כללית,ג'ונגקוק ונאמג'ון:
כאשר ג'ונגקוק,נאמג'ון והחברה/ידידה של נאמג'ון, ג'ונגקוק לא ידע באמת איך לקרוא לה. היו בכניסת ביתם, הדבר האחרון לו ציפה ג'ונגקוק זו אחת ממשרתות הבית עומדת בידיוק בכניסה.
לפי מבטה, ברור שהיא חיכתה לבואו של ג'ונגקוק.
המשרתת פנתה אל ג'ונגקוק. -"אדון צעיר" אומרת עוזרת הבית עם מבט מפוחד על פניה, ג'ונגקוק לא הבין למה היא נראת כל כך מפוחדת עד שהיא המשיכה את משפטה. -"אביך שמע על הפציעה שלך, הוא מחכה לך במשרדו" ואז, ג'ונגקוק הבין למה פניה נראו כל כך מפוחדות. כי היא ידעה מה הולך לבוא, כל אנשי הבית ידעו.
מר ג'און כועס. ג'ונגקוק נאנח, מייאוש? מפחד? הוא כבר לא יודע. בצעדים כבדים הוא מתקדם אל עבר הכניסה. עד שידו של אחיו עוצרת אותו. ג'ונגקוק מסתובב ורואה מול עיניו את מבט הדאגה בעניי נאמג'ון. הוא יודע מה הוא רוצה לומר אז הוא מבטל אותו. -"אל תדאג היונג,הכל יהיה בסדר." אומר ג'ונגקוק. הוא לא יודע את מי הוא מנסה לשכנע יותר. את עצמו או את נאמג'ון.אחיו נותן לו מבט ידוע אבל בכל זאת הרפה מידו. גם אם הוארצה לעשות משהו,אין מה. שמר ג'און כועס, שום דבר לא יכול להרגיע אותו. אלא יכול רק לחמם אותו יותר. ג'ונגקוק יודע, הוא יודע שההיונג שלו נקרע בפנים בכל פעם שזה קורה, הוא יודע כמה נאמג'ון רוצה לעזור לו. אבל הוא יודע שהוא גם לא יכול ,אף אחד לא יכול. ג'ונגקוק שולח לו חיוך הכרת תודה. גם אם ההיונג שלו לא יכול לעזור לו, רק לראות כמה הוא דואג לו, מעודד את ג'ונגקוק בפנים.
בלב כבד, ג'ונגקוק התקדם אל משרד אביו. הוא לא ידע למה לצפות. האם היום אביו במצב רוח רחום והוא רק יגעור בו או ההפך. אחרי נשימה ארוכה, ג'ונגקוק דופק בדלת. הוא דפק שלוש דפיקות וחיכה שאביו יאשר לו להיכנס. כשהוא שמע את אביו ממלמל את המילה -"היכנס" הוא מבין שזה הסימן שלו.
אפילו ששאף נשימה ארוכה רגע לפני שנכנס,הוא עדיין הרגיש חנוק מבפנים כשהוא בדרכו אל שולחן המשרד של אביו. שם הוא יושב. ג'ונגקוק עדיין לא הרים את מבטו אל אביו. פוחד לראות איזה ביטוי ימצא על פניו.
-"המנהל התקשר אליי,הוא סיפר לי על הפציעה שלך" , מתחיל אביו של ג'ונגקוק. רגוע למדי. השקט שלפני הסערה. ג'ונגקוק גומע. עדיין לא מעז להרים את ראשו ומחכה לאביו שימשיך את דבריו. -"עכשיו,אני מנסה להבין. איך אתה יכול להיות כל כך מטומטם? אני הרי אמרתי לך לשמור על עצמך! אפילו את הדבר הקטן הזה אתה לא יכול לעשות?!" אביו שואג. משוגע. לפני שג'ונגקוק הצליח להוציא מילה מפיו, אביו המשיך. -"אתה יודע אלוו בושות עשית לי? מה אנשים יגידו עליי! מה אנשים יגידו על כך שיש לי בן כל כך חלש, שנפצע כמו נקבה?!" כמובן. לאביו לא אכפת מבריאותו. אכפת לו אך ורק מעצמו ומהמוניטין שלו. ג'ונגקוק רצה לבכות, לצרוח, לשאוג. מהכאב ברגל? מההשפלה? או מכך שלאביו לא אכפת ממנו בכלל? הוא כבר לא ידע. הוא פשוט נשאר כך, עם ראשו מושפל למטה. מחכה למילים הבאות של אביו.
-"עוף לי מהפרצוף.מהר." אביו של ג'ונגקוק מתחיל שוב אחרי שתיקה ארוכה. ג'ונגקוק לא יכל שלא להרגיש מופתע. אביו לא הולך להעניש אותו? להכות אותו? אבל הוא לא משקיע זמן במחשבות אלו. הוא לא רוצה שאביו יתחרט מהחלטתו להניח לו. אז הוא במהירות יוצא מחדר העבודה של אביו. לא מסתכל לאחור.
כאשר ג'ונגקוק יוצא מחדר העבודה של אביו, הוא מוציא את הנשימה שלא ידע שנשארה לו. הוא מרגיש גל של הקלה עובר על גופו. הוא לא יכל שלא להרגיש בר מזל. אביו הניח לו לנפשו, בלי עונש.
כשהוא מרים את ראשו, הוא רואה את נאמג'ון, מסתכל עליו בעניים גדולות. מודאגות ומסוקרנות.
ג'ונגקוק לא יכל לעצור את עצמו מלחייך. אחיו נשאר פה, בשבילו. דואג לשלומו ובריאותו.
-"ג'ונגקוק-אה, אתה בסדר?" אחיו הבכור שואל. עניים זהירות משוטטות על גופו, מחפשות פציעות.
-"אני בסדר היונג". ג'ונגקוק מרגיע את אחיו. מיד רואה את השינוי בעניו של נאמג'ון, העוברות מדאגה להקלה.
-"תודה לאל, כל כך דאגתי!" נאמג'ון אומר בכנות. הוא הרגיש שהדקות עוברות כמו שעות בזמן שחיכה שאחיו הצעיר יצא ממשרד אביהם.
-"הוא לא פגע בך?" נאמג'ון מוודא. מפחד שג'ונגקוק לא מספר לו את האמת רק בגלל שלא רצה להדאיג אותו.
-"הוא לא היונג, אני רציני. הוא רק קצת גער בי, כרגיל. לא יותר מזה. אני מבטיח!" ג'ונגקוק מנסה להראות לאחיו את המבט המשכנע ביותר שלו, בשביל שיגרום לאחיו להבין שהוא דובר אמת.
לפני שג'ונגקוק יכול היה להבין דבר. הוא כבר מצא את עצמו בזרועותיו החזקות של אחיו. אחיו הגדול מוחץ אותו בחיבוקו. -"היונג... א-אני לא נושם" אומר ג'ונגקוק כשאחיו לוחץ יותר מדי. נאמג'ון מיד שחרר את חיבוקו.
-"אני מצטער! אתה בסדר?" שואל נאמג'ון. מבט הדאגה חזר אל פניו. ג'ונגקוק מצחקק, ההיונג שלו הוא באמת משהו מיוחד.
-"כן היונג, שוב, אני בסדר" ג'ונגקוק ממשיך לצחקק. -"מה שכן, אני די עייף" ג'ונגקוק אומר שהוא מרגיש את העייפות מגיעה אל גופו. היום היה יום מתיש, לא יזיק לו איזו שנת צהריים קטנה כדי להרגיע את גופו ונפשו.
-"אוו כמובן ג'ונגקוקי! תלך לנוח. אגיד לעוזרת הבית להביא לך כוס מים!" אומר נאמג'ון.
-"תודה היונג,באמת. על הכל." אומר ג'ונגקוק בכנות.
-"אני תמיד פה בשבילך,אח קטן." נאמג'ון מחייך את חיוכו הידוע.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי! הרבה זמן לא כתבתי פה. מצטערת על זה, הזנחתי את הסיפור.
אבל אני מבטיחה, הפעם ברצינות. אני אקח את עצמי בידיים ולא ארשה לעצמי יותר להזניח את הסיפור הזה.
מחר אני אתחיל לכתוב את הפרק החדש. מצטערת שהפרק הזה די קצר, רציתי לתת לכם לפחות איזה משהו קטן עבור כל הזמן הזה שלא עדכנתי וחשבתי שזה הזמן המושלם לחשוף קצת את היחסים בין האחים ג'ון.
אני מבטיחה לכם שהפרק הבא הולך להיות הרבה יותר ארוך ומעניין.
אשמח שתצביעו ותגיבו, זה מאוד מעודד אותי לכתוב.
תודה שקראתם.ן ,תשמרו על עצמכם.ן!
ВЫ ЧИТАЕТЕ
שבע // BTS
Любовные романыהשיפים העיקריים: טאהקוק , נאמג'ין , יונמין , סופ , הופמין. שבעה תלמידים נפגשים בשנה החדשה שלהם בתיכון החדש , כל אחד מהשבעה האלו בא מרקע אחר ומחיים שונים... ביחד הם לומדים לקבל את השונה וכמובן חווים ביחד חוויות לא נשכחות , בואו תהיו שותפים למסע שלהם...
