"אני מאוד מתרגשת."
"אין לך ממה. את תהיה נהדרת."
"אני יודעת."
תמוז ואני ישבנו מחוץ לחדר האודישנים, מאזינים בזהירות לכל שם ושם שנקרא מתוך החדר שיקבע כיצד יראה העתיד הקרוב.
"ניב פניני." נקרא שמי מהחדר.
נדרכתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שזה לא ביג דיל, שלא באמת אכפת לי אם אני אתקבל. אבל הארנק לחץ לי במכנס. התהילה לחצה לי על הראש. האזהרה של אבא גרמה לנשימתי להיעתק. כוסעמק, אני רוצה להתקבל!
***
על האודישן עצמו אני לא אפרט, כי זה לא משהו שאני מעוניין לזכור. שרתי או משהו, לא ממש הייתי מרוכז. כל מה שהיה לי מול העיניים הייתה הבושה שאני ארגיש אם לא אתקבל או אם כן אתקבל, כך או כך המצב לא אידיאלי. ראיתי חזיונות של פניי על שלטי חוצות למופע פזורים בישוב. אנשים יזהו אותי, אבל בתור מה? עוד כוכב "נוער" שקהל היעד שלו הוא בעצם ילדים?
העדפתי להצדיק את ההחלטה ללכת לאודישנים כעניין של כסף. כן, אני יודע שיש הרבה עבודות שם בחוץ. אבל אני יודע שאני לא אשרוד באף אחת מהן. אני לא כמו אנשים רגילים, מוריד את הראש, משרת בחיוך, אחראי, מסודר, מה שלא תרצו.
מוזיקה זורמת לי בעורקים והגיטרה היא הארכה של הגוף שלי. מה זה משנה איזה שיר אני שר?
הדבר שמחזיק אותי במציאות הקודרת הזו היא הידיעה שיום אחד אנשים יקשיבו לשירים שלי, אלה שאני כתבתי, אלה שאפרסם בתנאים שלי, לאנשים כמוני.
יצאתי מחדר האודישנים מיוזע כולו.
***
ואז הייתה תמוז. בזמן האחרון למדתי להכיר אותה די טוב. היא הייתה כמו ספר פתוח, או שאולי פשוט לא הרגישה צורך להסתיר הכל כמוני. אני התביישתי בחיים שלי, ונראה שהמושג בושה לא היה מצוי בלקסיקון של תמוז.
בהיתי בעיניה הבהירות של תמוז בהשתאות. שכבנו בחלק האחורי של המסחרית שלי, הדלתות האחוריות היו פתוחות והירח התבונן בנו. התענגתי על הקול שלה. רציתי שהרגע ימשיך לנצח.
"אני פשוט חייבת להתקבל, אתה יודע? זה נותן לי תקווה. אני מרגישה שתקווה כל כך חסרה לי בזמן האחרון. גם חברה. כל כך שקט פה. אני שמחה שמצאתי אותך, אתה יודע? אני מתגעגעת לחיפה, אפילו שבשכונה שלי היו כל כך הרבה מדרגות, עד שהייתי מגיעה לבית ספר היו נושרות לי הרגליים פעמיים. אפילו שם שמענו על המופע שלכם. אני פשוט מאוד רוצה להתפרסם, אתה יודע? אני כל כך מפחדת להיות אנונימית. זה מגוחך, אני יודעת."
"שום דבר שאת אוהבת אף פעם לא יהיה מגוחך."
אני ותמוז היינו דומים מאוד. היינו בערך באותו גיל ושנינו חלמנו להתפרסם. היא סיפרה על חלומה להפוך לזמרת של העשור, להיות סנסציה לא מהעולם הזה. כאשר עברה לישוב המסכן שלנו היא הייתה הרוסה לעזוב את העיר הגדולה, והנחמה היחידה שלה הייתה הידיעה שיהיה לה סיכוי להתקבל למופע הגדול שלנו. היא הייתה בטוחה במאת האחוזים שהיא תתקבל. הביטחון העצמי המופרז שלה השרה עלי הרגשה טובה, וככל שעבר הזמן גם אני הייתי בטוח בעתידה המזהיר של תמוז. אולי אף בעתיד המזהיר שלי.
YOU ARE READING
ממוסחר
Teen Fictionניב הוא נער מרדן בעל עבר קשה שחולם להיות מפורסם. כיצד יתהפכו חייו כאשר הוא יפגוש בתמוז, נערה שמוכנה להתפרסם גם היא, אך בכל מחיר? שכתוב של סדרת הנוער הישראלית "זיגי".
