החצר של הפרופסור הייתה גן העדן הפרטי שלי, ועכשיו מלאך הופיע שם.
החופש הגדול החל. הגעתי לא מזמן לישוב הזה והייתי לגמרי לבד.
הייתי בא לבית הנטוש של הפרופסור מפעם לפעם, מקום סודי שאפשר להיות בו לבד. התענגתי על החופש הגדול, אף על פי שכבר לא הייתה אמורה להיות משמעות לרעיון הזה בשבילי.
שכבתי על הדשא ונתתי ללחות של טל הקיץ לעטוף אותי, למלא את אפי בריח טרי ורענן. זה היה יום חדש, אבל באותו הרגע הוא נראה לי רגיל להחריד.
ואז קרה דבר מפתיע.
נפתחה הדלת.
"מי זה?" אישה בגיל העמידה הופיעה מצידה השני של הזכוכית שהפרידה בין הבית לחצר.
איש בגיל העמידה, כנראה בעלה, יצא לחצר והפריע לשלוותי.
"סליחה? מה אתה חושב שאתה עושה פה?" הוא דרש לדעת.
התרוממתי ממקומי והברשתי את הדשא ממכנסי הג'ינס הרפויים שלי. "סליחה, אני לא ידעתי שהבית הזה שייך למישהו."
"וזה גורם לך לחשוב שאתה יכול להיכנס לחצר של בית ולהפוך אותה לציבורית?" האיש לא ויתר.
"סליחה." הפטרתי, מנסה לפייס את האיש הכועס.
"אבא, מה קורה שם?" נשמע קול של נערה.
ואז ראיתי אותה. הנערה הכי יפה שראיתי בחיים שלי יצאה ועמדה ליד האיש הכועס, שהתברר כאבא שלה.
"יש פה פרזיט שהחליט להתיישב בחצר שלנו."
"אני יוצא, אני מצטער." פניתי לגדר.
"רגע, חכה." אמרה הנערה. "אבא, תן לו להישאר. אמרת בעצמך שאני צריכה להכיר חברים, נכון?"
"זה... לא מה שהתכוונתי." הוא אמר, ואז הוסיף בלחישה "לא הוא."
הנערה שילבה ידיים. "אל תלך." היא אמרה לי.
"איך שבא לך." האיש הרים ידיים כנכנע ונכנס לבית.
"היי, ממש סורי על ההורים שלי. הרגע עברנו, הם מה זה לחוצים מהמעבר והכל, אתה יודע." היא התיישבה על הרצפה וגם אני חזרתי לשבת.
"אני תמוז." היא הציגה את עצמה.
"שם מעניין." הצלחתי לפלוט מפי.
היא לא הייתה סתם יפה. היא הייתה לא מהעולם הזה.
"את בטוחה שאתם לא רוצים שאני אלך?" עדיין הייתי זהיר. "או שאת אחלה ממש ומלכה?"
תמוז חייכה והלב שלי נמס.
"ההורים שלי כאלה מגזימים, ממש סליחה שראית אותם ככה. הם לחוצים מהמעבר והכל." היא חזרה ואמרה.
"לא ביג דיל. הורים זה עם מוזר." הוספתי.
"אתה סתם אומר כדי שאני לא אמות מבושות. עוד לא פגשת את ההורים שלי."
"האמת שכן."
חשבתי על כל זוגות ההורים שהיו לי בחיי. ההורים של תמוז נראו רגילים, לשם שינוי.
"אני ניב." הצגתי את עצמי. "תודה לאל שאת כזאת נחמדה, אין אף אחד מעניין בעיר הזאת."
"אז אתה בדרך כלל פורצים לבתים אחרים או שאני פשוט מאוד מיוחדת?" שאלה תמוז.
"מה זה, הכי מיוחדת." חייכתי. היא לא יודעת עד כמה. "האמת שרק לבית הזה, אני בא לפה כבר קצת זמן."
"אז מה עושים פה? בישוב?" תמוז המשיכה את השיחה.
"כלום. חור משעמם. לא סתם אני פורץ לחצרות נטושות. אבל מה שכן, אני הולך לאודישנים של המופע הגדול עוד יומיים." גיליתי.
"די. אתה צוחק. תישבע." היא התלהבה. "אני גם הולכת לאודישנים. אז... אני אפגוש אותך שם?"
***
לא רציתי לגלות לאף אחד שאני הולך לאודישנים. זה לא משהו שהייתי גאה בו, תמיד ראיתי את המופע הגדול כשטות ממוסחרת שיוצרת כוכבים סוג ז'. דאגתי שקשר למופע הזה ייצור לי תדמית שממש לא רציתי לעצמי. רציתי להיות כוכב. רציתי להיות זמר, יוצר, משהו אמיתי, משהו חי. מישהו מורד. תמיד הייתי טוב רק בלמרוד.
אבל אני צריך את הכסף. וכשראיתי את הכמות שהם משלמים ידעתי שלאודישנים אני הולך. קל לשפוט אנשים שעושים דברים בשביל כסף כשכסף הוא לא בעיה.
מאז שמלאו לי שמונה עשרה היה ברור שמשפחת האומנה האחרונה שלי לא רצתה איתי יותר קשר, וזה היה הדדי.
באותו היום לקחתי את המעט שהיה לי ונהגתי במסחרית הטרנטה שלי הכי רחוק שאפשר.
קניתי את המסחרית שלי בדוגמנות. את כל הכסף שהיה לי בזבזתי עליה. בגיל שש עשרה ידעתי שכדי לשרוד אני צריך להתרחק מכולם, וכדי להגיע רחוק אני צריך כלי רכב. אמרו שיש לי פנים יפות, שיש לי את הלוק, הילד הרע עם העבר האפל וכל החרא הזה. אז דגמנתי. בלי לספר לאף אחד. חוץ מחתימת אפוטרופוס לא רציתי שהורי האומנה שלי יתערבו.
אחרי שנהגתי שעות הגעתי לישוב שכוח האל הזה ומאז אני פה. אני גר במסחרית.
אני לא גאה בדרך שבה הרווחתי את הכסף. אני פוחד להיות ממוסחר. זה מחליא אותי.
YOU ARE READING
ממוסחר
Teen Fictionניב הוא נער מרדן בעל עבר קשה שחולם להיות מפורסם. כיצד יתהפכו חייו כאשר הוא יפגוש בתמוז, נערה שמוכנה להתפרסם גם היא, אך בכל מחיר? שכתוב של סדרת הנוער הישראלית "זיגי".
