הטלפון צלצל.
"הלו?"
"שלום, ניב." קולה החם של אביגיל נשמע מעברו השני של הקו.
"את לא חייבת להתקשר אלי יותר. אני מעל שמונה עשרה."
"אני עדיין העובדת הסוציאלית שלך. רק רציתי להודיע לך שאבא שלך רוצה לראות אותך. אני חושבת שיהיה כדאי אם תיפגשו."
***
"ניב. בן שלי."
לא הגבתי. אני לא חושב שאני יכול לענות לשם 'בן שלי'. אני לא בן של אף אחד. אני אדון לעצמי.
"איך אתה? מה איתך?" הוא המשיך למשוך את הזמן. מנסה להתענג על כל רגע. לא רציתי לתת לו את הסיפוק.
"אני בסדר." עניתי בכעס.
"זה לא ממש נשמע ככה."
"אתה עדיין בכלא, אתה לא ממש במצב לומר לי מה נשמע טוב."
"אתה תבין, בסופו של דבר, שלא הייתה לי ברירה."
"אתה תמיד אומר את זה."
"זה תמיד נכון."
שתיקה.
הוא נראה כה מסכן במדי האסיר הכתומים שלו, זיפים וקמטים מכסים את פניו. הייתי יותר גבוה ממנו, יותר חזק ממנו, יותר צעיר ממנו, יותר חופשי ממנו. אהבתי את הרגשת הכוח שיש לי על בן האדם האומלל הזה.
"איפה אתה גר עכשיו?"
"לא עניינך."
"הם נחמדים? אתה מוגן?"
"למה קראת לי לפה?" נשבר לי.
"תשמור על הקול שלך."
לא כיבדתי אותו בתגובה.
"תתקרב."
לא התקרבתי.
"אתה צריך להיות מאוד זהיר בזמן הקרוב. לשמור על פרופיל נמוך."
הזעפתי פנים.
"יש אנשים שמנסים לנקום בי מבחוץ."
"מה חדש?" הפטרתי.
"הם יודעים שאתה הבן שלי."
"ו...?"
"אל תתפרסם או משהו, אל תהיה בחדשות, אל תחשוף את המיקום שלך. הם יפגעו בך כדי לפגוע בי."
פה נחצה הקו.
"ממש תודה. אני פשוט לא מאמין. באיזה זכות אתה אומר לי דבר כזה? יודע מה? לא. אני הולך למופע הגדול, לא שתדע מה זה, אבל זה לא משנה אם אתה יודע או לא. אבל זה חשוב לי. ואני לא הולך לכבד את הבקשות המופרכות שלך אחרי שאף פעם לא היית שם בשבילי, אף פעם לא עזרת לי - אז אני לא הולך לעזור לך. אני הולך להיות מפורסם, ולא אכפת לי מהשטויות שלך."
"זה לא בשבילי, זה בשבילך."
"אבל רק בגלל שאתה זה שביקשת: לא."
התחלתי ללכת לכיוון היציאה.
"אני הזהרתי אותך," הוא קרא אחרי, "ואם משהו קורה לך זה אתה הבאת על עצמך."
הבטתי באסיר העלוב שהוא אבא שלי בפעם האחרונה לפני שיצאתי מחדר הביקורים.
***
כשיצאתי מבית הסוהר השמש סנוורה אותי, כאילו מפצה אותי על הזמן שהייתי בפנים. כשלתי חזרה למכונית, תלוי בין הווה לעבר.
שנים שלא ראיתי את אבא שלי, והאזהרה המעורפלת אחרי כל כך הרבה זמן הרתיחה את דמי. באיזה זכות, רציתי לזעוק לשמיים, באיזה זכות האדם האומלל הזה מבקש ממני לשמור על פרופיל נמוך?
מראה פניו העלה בי זיכרונות קשים שהצלחתי להדחיק, עד עכשיו.
אני זוכר את הלילה בו עצרו אותו והפכו את חיי, שנתיים בדיוק אחרי שאמא מתה.
האוויר היה קר והלילה היה חשוך ואי אפשר היה לראות כלום. גם לא את איך הדברים הולכים להיראות בעתיד.
השוטרים דפקו בדלת ואמרו שהם לקחו לי את ההורה היחיד שנשאר לי. טוב, הם לא אמרו את זה ממש ככה, אבל זה מה שהם התכוונו. לא ידעתי אז כמה אמת הייתה בדברים.
אבא הלך לכלא. אבא התעסק עם האנשים הלא נכונים. אבא אכזב אותי.
ואז הגיעה אביגיל, העובדת הסוציאלית שלי, ואמרה שאני הולך לגור עם הורים אחרים.
דני לא היה אבא טוב. לא כמו אבא שלי. הוא היה חוזר הביתה עם ריח של אלכוהול מהפה וגלית הייתה מתחבאת מתחת לשמיכות. גלית לא הייתה אמא טובה. לא כמו אמא שלי.
ואז הגיעה אביגיל, העובדת הסוציאלית שלי, ואמרה שאני הולך לגור עם הורים אחרים.
זה קרה עם עוד כמה משפחות עד שהגעתי לגיל שמונה עשרה והחלטתי שנמאס לי מהורים.
YOU ARE READING
ממוסחר
Teen Fictionניב הוא נער מרדן בעל עבר קשה שחולם להיות מפורסם. כיצד יתהפכו חייו כאשר הוא יפגוש בתמוז, נערה שמוכנה להתפרסם גם היא, אך בכל מחיר? שכתוב של סדרת הנוער הישראלית "זיגי".
