אני תמיד כאן

307 19 0
                                    

"לא!" צרחה אמא של הרמיוני "אין לך את ה...השרביט!"

"כן, נכון!" צעקה גם הרמיוני.

"אל תדאגי. זה יבוא מתישהו." אמר דולוחוב בכעס "אני אצליח בזה. אני אנקום בך ובדראקו מאלפוי"

"אתה לא"

"אני כן."

"אה, מכל האנשים שהרגת לא אכפת לך שיש להם משפחה, חברים, חיים. אבל שמישהו אחד שאתה מכיר נהרג אתה מבין, נכון?" אמרה הרמיוני בחוכמה וכיוונה עליו בשרביט שלה.

לפתע, דולוחוב נפל ארצה. אבל לא בצרחות כאב חזקות.

אלא בצחוק ענקי ומבהיל.

"אה אה אה אה!!"

"לא ידעתי שהוא יכול לצחוק..." מילמלה הרמיוני.

"מה זה? על מה את צוחק?!" שאל אבא של הרמיוני.

הרמיוני פנתה בחיבוק לעבר ההורים שלה ואמרה להם "עשיתי לו רִיקטוּסֶמפּרַה"

"מה?" שאלו פה אחד.

"אה, נכון" צחקקה הרמיוני "עשיתי שהוא יצחק כל כך עד שלא יוכל לדבר."

"כן! את מלכה!" צרח אביהּ "אתה, שלא תתעסק עם הבת שלנו!" אמר ופנה לדולוחוב.
___________________________________________

"דראקו! דראקו!"

"הרמיוני...מה?..." הסתובב דראקו.

"אבא שלך! הוא מת!"

"מה? איך?"

"אתה! עם הקללה של הארי!"

"באמת?" הופתע דראקו "אבל אני לא רציתי להרוג אותו. כשפוטר עשה את זה אני לא מתתי"

"נכון. כי סנייפ הציל אותך. אבל שם דולוחוב היה משותק. וגם אם לא, אך אח שלא מכיר את הקללה הזאת"

"אז איך פוטר ידע עליה?"

"סיפור ארוך..."

"אז את תספרי לי את כל הסיפור הארוך הזה"

"אולי מתישהו"

"לא! עכשיו!" דראקו צעק ונדמה להרמיוני שהוא דומה לילד שרוצה סיפור במקום לבחור.

"לא. וחוץ מזה, אני הרבה זמן לא הייתי בשיעור. אני צריכה ללכת. איזה שיעור יש לנו עכשיו?"

"שינוי צורה" אמר דראקו בבוז.

"אוקיי, תודה"  אמרה הרמיוני ונשקה לדראקו בלחי.
___________________________________________

הרמיוני איחרה לכיתה. מה שאף פעם לא קרה.

כל המבטים היו מופנים אליה.

'איזה בושות...'

חשבה לעצמה הרמיוני.

"גברת גריינג'ר, שבי בבקשה" אמרה פרופסור מקגונגל.

"כן, פרופסור" אמרה הרמיוני וישבה בכיסא הריק.

הרמיוני התרכזה בשיעור.

היא לא נתנה לשום דבר להפריע לה.

אפילו לא לתלמידי בית הפלפאף ששאלה איזה עמוד הם.

לא אחרי שהיא פיספסה כל-כך הרבה שיעורים.
___________________________________________

"גברת גריינג'ר!" קראה פרופסור מקגונגל בסוף השיעור.

"כן, פרופסור?"

"אני רואה שחזרת לשיגרה. הצלחת להציל את אדון מאלפוי?"

"כן. לא ראית אותו?"

"לא. הוא חזר לבית הספר?"

"אהממ...כן. אלה הוא קצת חולה"

"שירגיש טוב" אמרה והלכה.

"אתה חייב לי" אמרה הרמיוני.

"למה?" שאל דראקו.

"פרופסור מקגונגל שאלה עלייך. למה את לא בא לשיעורים"

"ו...מה אמרת לה?"

"אתה לא מרגיש טוב"

"יש! הרמיוני, את מלכה!"

"תודה..." הסמיקה מעט הרמיוני.

"יפה לך אדום" ציחקק דראקו.

"אני לא מסמיקה" הרמיוני ניסתה לחזור לצבע הרגיל שלה.

"לא! אל תפסיקי להסמיק. זה יפה"
___________________________________________

"גברת גריינג'ר, את יכולה לגשת בבקשה למשרד שלי? אני אבוא עוד מעט" אמרה פר אחד 3ןלופסור מקגונגל.

"כן, פרופסור"

"גברת גריינג'ר. תודה שהגעת." התחילה מקגונגל "לאור מה שארע בזמן האחרון, רציתי לאמר לך שאם את צריכה לדבר עם מישהו, אני תמיד כאן. חוץ מזה, רציתי לשאול אותך אם את צריכה תגבורת בקשר למי שחטף את אדון מאלפוי, אני פה. אני יכולה לקרוא להילאים או לשומרים של אזקבן."

"אבל כבר החזרתי את דראקו"

"כן, אבל צריך לכלוא את מי שחטף אותו, לא?"

"את צודקת. לוציוס כבר מת, אבל דולוחוב לא"

"לוציוס מאלפוי מת?"

"כן"

"אז עכשיו צריך לטפל בדולחוב. אני אקרא לשי הילאים. זה מספיק"

"תודה רבה, פרופסור מקגונגל"

"בבקשה, גברת גריינג'ר. אני תמיד כאן."

היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוניWhere stories live. Discover now