טעם נקמת הדם

I

כאב עז באזור החזה תקף את הבחור. בכך, גום לו ליפול על הקרקע ולהתחיל להשתעל ברציפות במשך בערך שתי דקות. שיעול אחר שיעול .. הילד עם השיער הבהיר חשב שזה יימשך נצח. הוא הרגיש נוזל בפיו שירק החוצה, מה ששהתברר כדמו. זו הייתה המציאות שלו בשנה האחרונה. כשגרר את עצמו מסמטת רחוב אחת לאחרת, הוא חיפש לעצמו מחסה מרוח הסתיו המתמשכת.
-- אני לא מרגיש את האצבעות ..
הוא מילמל לעצמו ובזמן שהתעטף במעיל הרוח הדק שלו, כאילו יהיה לו חם יותר. או ליתר דיוק בתקווה ששיתחמם. אם כי במצבו, לקוות - זו היא תמימות רבה ביותר. אבל לא נשאר לו מה לעשות. אנשים עברו, פרצופים אלמוניים בקצבים שונים. כשהוא צפה במשפחות שלמות ממהרות הביתה בגשם הגואה, גם הוא היה רוצה לעקוב אחר אמו הביתה.
אמא .. בית ..? למילים אלה יש משמעות חשובה לרוב האנשים, אך למרבה הצער, לא בשבילו. לא שלא אכפת לו, אלא פשוט כי מעולם לא חש בחיבוק של אמו... או בטעם של אוכל ביתי. אפילו לא היה לו בית. הוא אלמוני בדיוק כמו אלה שפגש כשהלך ברחוב. תחושת קנאה דקרה אותו בגבו, פוגעת בו כמו סכין חדה וגורמת לו להזעיף פנים בלבד. בעבר הוא בכה ללא הפסקה, צעק, כעס... אבל עכשיו הוא הבין שלא משנה כמה דמעות הוא יזיל, הוא לא יחזיר את הזמן לאחור. לא יצליח לגלות מה עלה בגורלו של הוריו. מי הם. מי הוא?..
"- מי אני?"
זה הדהד בראשו של הנער בעל העיניים האדומות כשהכאב החד התיק את נשימתו פעם נוספת. הפעם לא היה שיעול, אלא רק חולשה ברגליים.
ואז חושך...