Jikook- One World Two Dimensions/ עולם אחד שני מימדים.

פרק 3

ג'אנגקוק הביט בעצים הרבים והתיישב מתחת לאחד מהם, עיניו נעצמו לאט לאט וחלומותיו נדדו הרחק הרחק. בחלומו הוא הביט באדם צעיר שיושב על ראש ההר, שיערו בלונדיני ועיניו מהפנטות ומפיו יוצאת מנגינה יפה ששובה את ליבו. הוא הקשיב למילותיו שיצאו מפיו.

-על אדן החלון אני עומד וממתין לך.
ממתין לך שתבוא. שתגרום לפחדי להתפוגג ולמלא תחושה אחרת בליבי, תחושה שאינה מכילה פחד או כאב. ממתין שתגרום לליבי לפעום, ולעיניי לשנות את צבעם לצבע המים. אבל אני ממשיך לי בדרכי, אני מאמין שאוכל למצוא את הנפש שליבי נקשרה אלייה. אבל אולי זאת עוד סתם אגדה. מה זה בכלל אהבה? זה רק  באגדות, לא במציאות.
אבל אני אמשיך להקשיב לאגדות,  כי אולי בסופו של דבר אני בכל זאת הביט בך-

ג'אנגקוק המשיך להביט באותו אחד עם השיער בלונדיני, הוא מעולם לא התאהב באדם כלשהו.
נפשו מעולם לא נקשרה בנפשו של מישהו אחר.
אך היה משהו אחר בנער. היה בו משהו אחר לגמרי, הוא לא יודע מה, אבל הבנאדם הזה הקסים אותו.

צרחה נשמעה מגרונו של אותו אחד. צרחה שהייתה מלאה וספוגה בכאב. "אומה.. איך היית מסוגלת להשאיר אותי כך ולא לחשוב על החיים שאחרי המוות. השארת אותי כך, מלא בשאלות, מלא שאלות על קיומי. על הכוח שגופי מכיל, על הריח, על זה שמשהו ישתבש ולכל אדם יהיה ריח משלו. לא הסברת, רק אמרת ופשוט עזבת. איך אני אוכל לשלוט ברגשותי?, אני לא יודע לשלוט בכוחי.
אומה... תחזרי. אל תשאירי אותי כך עם כל כך הרבה שאלות והתלבטויות, כי אין אף אחד שיוכל לענות לי אפילו על שאלה אחת.."

עיניו של ג'אנגקוק צרבו ושינו את צבעם. באותו רגע נפשו ננעלה בנפשו של ג'ימין, עם אותה נשמה שאינה מבינה את כוחה, אינה מבינה את העוצמה הטמונה בה.

ג'ימין המשיך לשבת על ראש ההר ועיניו עצומות,  אך מעיניו זלגו דמעות. ג'ימין פקח את עיניו וצבעם היה שונה, צבעם היה בצבע תכלת, צבע המים, אך הם צרבו. הוא מעולם לא חווה את ההרגשה הזאת, מעולם. הוא באותו רגע ידע שנשמתו ננעלה עם נשמה של מישהו אחר. הוא ידע שקיים את המישהו הזה בשבילו, הוא רצה מישהו שיוכל לספק לו תשובות לשאלותיו. הרצון למצוא את האלפה שלו, את אותו אחד היה חזק. וידע שהוא הולך לקיים את ההבטחה שהבטיח לאימו מתישהו.

החושך ירד וג'ימין ירד מההר, מנופף לכוכבים לשלום. הוא נכנס הביתה והביט באביו שישב בסלון והתיישב לידו. "אבא", "כן?", "עיניי שינו את צבעם". הוא אמר ושתק, מביט באביו.

"אתה תצטרך להיכנס לכוננות." אביו אמר בלי קשר למה שג'ימין אמר. ג'ימין הביט באביו, "שוב הערכות למלחמה?" אביו הנהן בתגובה. "הם שוב תוקפים אותנו ואנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים, אנחנו צריכים לפעול ומהר". "חייליך בכוננות?" אביו שאל. "כן, הם תמיד בכוננות, ומחכים לכל הוראה שתיתן להם". "יופי, אך הפעם אתה תצטרך להיות בחזית", ג'ימין הנהן, "מתי תרצה שנהייה ערוכים?", "השכם בבוקר תהיו מוכנים בחזית, תמתין ממני לאות."

ג'ימין הנהן, הוא יצא מהבית וצעד לעבר המחנה.
צפירה צורמנית נשמעה ברחבי המחנה שהקפיצה את כל הלוחמים על רגליהם. "הגדוד הזה והגדוד המזרחי והמערבי יוצבו בחזית השכם בבוקר, יש לכם 5 דק' להיות מוצבים למסדר ותדרוך לפני היציאה לחזית." ג'ימין אמר בקול נוקשה ללוחמים שעמדו בדום ליד מיטותיהם. כעבור 5 דק' כל הלוחמים כבר עמדו מוכנים לתדרוך. "לפני היציאה למלחמה תכתבו מכתב ליקרים לכם למקרה שאחד מאתנו לא ישוב.

בעוד מס' דק' 2 גדודים נוספים התייצבו פה ועליכם להיות ערוכים. כשתשמע הצפירה עליכם להיות מוכנים בחזית ולהמתין לאות שתגיע מימני.
משוחררים", זה היה לחץ מטורף, זו לא פעם ראשונה וגם ידעו שלא הפעם האחרונה שהם יוצאים לחזית. לא היה להם הרבה זמן לחשוב, הם היו רק צריכים להקשיב להוראות אם הם רצו לחזור בחיים. 

צפירה נשמעה ברחבי המחנה ולחזית יצאו 1,000 חיילים וג'ימין בראשם (כולל ג'ימין 1000).

כל לוחם שיצא למלחמה ידע שהקרבות עם ממלכת האש אינם קלים ולהפך הם קשים ומסוכנים. הם התייצבו בחזית, ג'ימין המתין להוראה מאביו ופחות מדקה ההוראה הגיעה במכשיר הקשר של ג'ימין.
"אש" קולו של אביו של ג'ימין נשמע בקשר. "אש." ג'ימין הורא.

במשך ימים ולילות הקרב נמשך, ובתום שבוע זה נגמר  בניצחונם של ממלכת המים, ולבסיס חוזרים 999 חיילים. אביו של ג'ימין, מנהיג השבט החל לספור את חייליו. "ג'ימין, ג'ימין חסר", "הוא נלקח בשבי" אחד מין הלוחמים הבכירים אמר וראשו מושפל.

אביו שתק ואינו ידע מה לעשות, הוא צריך לחשוב .
"משוחררים." אביו של ג'ימין אמר ושיחרר אותם, בדרך כלל חיילים לא נלקחים בשבי, הם צריכים לחשוב על תוכנית.

ידיו ורגליו של ג'ימין היו קשורות בחוזקה ומהן נזל דם. הוא היה פצוע וחסר הכרה. כעבור שעה הוא פתח את עיניו והביט סביבו, הוא אינו מכיר את המקום הזה. "מה זה? איפה אני?" ג'ימין שאל ספק לעצמו ספק למי שאולי נמצא בחדר, הוא הביט באדם  שהתכופף אליו, שיערו שחור וקוקו חמוד לראושו ועיניו יפות. עיניו שינו בבת אחת את צבעם לצבע אדום, צבע האש.