נקודת מבט טאהיונג:
העברתי יד בשיערי ופיהקתי בעייפות.
בקושי ישנתי הלילה.
המחשבות שלי נדדו שוב ושוב לגונגקוק, למצב שלו.
אני באמת כבר לא יודע מה לעשות. שום דבר לא גורם לו להחלים, אפילו זה שהוא נפגש עם המטפל שלוש פעמים בשבוע.
התרוממתי בתסכול מהכיסא ונעמדתי ליד החלון. הנוף של העיר נשקף מולי ולקחתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע קצת את המחשבות שלי.
דפיקה קלה על הדלת נשמעה ולאחריה גני נכנסה.
״אתה נראה זוועה״ היא העירה והניחה על שולחני דף.
״סתם עייפות״ לקחתי את הדף מהשולחן ״מה זה?
״רק טופס אספקה. תוכל לחתום עליו?״
שירבטתי את החתימה שלי בחלקו התחתון של הדף והתיישבתי חזרה לצד השולחן.
״אתה בסדר?״ גני שאלה בדאגה.
״כן״ מלמלתי.
״אתה רוצה משהו לשתות? אתה לא נראה טוב״.
״אני אשמח לקפה, תודה״ אמרתי.
״בטח״.
היא חזרה לאחר כמה דקות והניחה כוס קפה ושקית מעלה ריח מגרה.
״תאכל״ היא אמרה ״אתה בן אדם אתה יודע? אתה גם צריך הפסקות״.
״תודה, גני״ לקחתי לגימה מהקפה ״אני מעריך את הדאגה שלך״.
היא חייכה.
בחמש בערב הטלפון שלי צלצל.
כשראיתי את שמו של גונגקוק על המסך הלב שלי זינק בחרדה.
״בייב? הכל בסדר?״
״אבא?״ קולו של קאי נשמע.
״קאי?״ שאלתי בבלבול ״הכל בסדר, מתוק?״
״פאפי ישן על הרצפה כבר מלא זמן״ הוא אמר ״אני לא מצליח להעיר אותו״.
״מה זאת אומרת?״ נבהלתי.
״אני לא יודע״ קולו נשמע מרוחק ״אני רעב ופאפי לא קם״.
״אני בא הביתה קאי, בסדר?״ ניסיתי להישמע רגוע אבל הלב שלי דפק בחוזקה ״אל תנתק. תישאר איתי על הקו״.
מיהרתי לחייג דרך הטלפון של המשרד ולהזמין אמבולנס לבית.
אלכס הסיע אותי כי לא יכולתי לנהוג מרוב פחד. מעיניי זלגו דמעות בחופשיות כששמעתי את קאי קורא לגונגקוק שוב ושוב.
נכנסתי אל הבית בריצה.
גונגקוק שכב על הרצפה, פניו לבנות כמו הקיר כשקאי יושב לידו עם מבט עצוב על פניו.
״היי בייבי״ מיהרתי להרים את קאי ולחבק אותו בחוזקה.
״אבא, למה פאפי לא קם?״
״אני כבר אבדוק בסדר?״ קולי היה מקוטע ״תשב במטבח, בסדר? אני אביא לך חטיף״.
לאחר שווידאתי שקאי רגוע רצתי אל הסלון חזרה.
הנחתי את אצבעותיי על צווארו ואנחת הקלה השתחררה מפי.
הוא נושם.
״גונגוקוק?״ קראתי בשקט.
הוא לא נע.
הדמעות החלו לזלוג שוב ״אל תלך לי״ התחננתי ״אתה תהיה בסדר, אני מבטיח.״
הוא עדיין לא זז.
הנחתי את ראשי על חזהו ופרצתי בבכי.
״בייבי..... בבקשה אל תמות לי״.
צוות האמבולנס נכנס פנימה בריצה. שניים מהם כרעו לצד גונגקוק בזמן שהאחרים הכינו את האלונקה.
״אבא?״ קאי יצא מהמטבח והביט בי במבט מפוחד ״מי אלו?״
״היי, לולי״ הרמתי אותו שוב ״הם רק עוזרים לפאפא בסדר?״
״אני לא רוצה שהם יקחו את פאפי״ קאי ניסה להשתחרר מיידי אבל הידקתי את אחיזתו בו.
״אני רוצה ללכת לפאפי. אני יכול להעיר אותו״ קאי ניסה שוב לרדת מידיי.
״קאי, פאפי צריך ללכת לבית החולים, בסדר? אני צריך שתהיה ילד טוב ותקשיב לי״.
״לבית חולים?״ עיניו נפערו.
״כן, קאי. אבל פאפא יהיה בסדר, הוא רק צריך לנוח קצת״.
פרמדיק ניגש אליי ״יש מישהו שיכול ללוות אותו?״
הבטתי בחוסר אונים בקאי המפוחד שעל זרועותיי.
״אני צריך למצוא מישהו שישמור על הבן שלי. אני אעלה מאוחר יותר״.
״בסדר גמור״ הפרמדיק החל לצאת לכיוון היציאה.
״חכה רגע״. מיהרתי אחריו ״מה קרה לו? הוא בסדר?״
״הוא התמוטט. כנראה בגלל תת תזונה והתייבשות. אנחנו ניקח אותו לבית חולים ליצב את המצב שלו״.
הנהנתי בקושי.
צפיתי בהם עוזבים את הבית כשהבעל שלי שוכב עם עיניים עצומות על האלונקה.
כשהדלת נסגרה מאחוריהם לקחתי את קאי אל המטבח.
״אתה עדיין רעב, קאי?״ הייתי חייב להעמיד פנים מולו שהכל בסדר. גם אם בתוך ליבי נטרפתי מדאגה.
הוא הנהן.
חיממתי לו פסטה שנשארה בסיר, כנראה מהצהריים.
יצאתי חזרה אל הסלון והתקשרתי לגימין.
״הלו״.
״היי גימין. אתה יכול לבוא לשמור על קאי?״
״קרה משהו?״
״גונגקוק התמוטט. פינו אותו לבית חולים ואני צריך לעלות לשם.״
״אלוהים ישמור. מה זאת אומרת התמוטט?״
״הם אומרים שתת תזונה והתייבשות לפני דעתם״.
״אוי. שיט. אני מגיע, בטח. כמה דקןת״.
״תודה״ מלמלתי בהקלה.
התיישבתי לצד קאי והבטתי בו בשקט. מסכן קטן. הוא לא צריך להתמודד עם דבר כזה בגילו.
״קאי״ אמרתי ברוך ״כמה זמן פאפא ישן על הרצפה?״
״אני לא יודע״ הוא נעץ מזלג בפסטה ״אבל אני כועס עליו״.
״למה?״ תהיתי.
״כי הוא לא התעורר״.
״או״ מלמלתי.
״קאי, אתה יודע שהורים לפעמים לא מרגישים טוב, נכון״?
הוא לא הגיב.
״היום פאפא לא הרגיש טוב. אתה לא צריך לכעוס עליו. הוא לא התכוון להירדם ככה, הוא פשוט היה ממש מותש״.
״אבל קראתי לו מלא זמן!״
״אני יודע, לולי. אני יודע. אבל פאפא אוהב אותך מאוד, בסדר? הוא לא היה עושה את זה בכוונה״.
קאי הנהן.
נישקתי את ראשו וליטפתי את שיערו הרך ביד אוהבת.
גימין נכנס פנימה לאחר כמה דקות.
״דוד גימין!״ קאי רץ אליו.
״היי, ילדון״ גימין פרע את שיערו בחיבה.
״הבאת את נולי?״ קאי שאל.
גימין נאנח ״לא, נולי בבית שלנו. אתה רוצה לבוא לשחק איתה שם?״
״כן״! קאי הסתובב אליי ונתלה על רגלי ״אפשר ללכת, אבא?״
הנהנתי בעייפות ומסרתי לגימין תיק.
״יש לו פה בגדים למקרה שאני אצטרך להישאר בלילה עם גונגקוק״.
הוא נד בראשו ״אל תדאג. תתרכז רק בגונגקוק כרגע. אנחנו נדאג לקאי״.
״תודה, גימין״ אמרתי בכנות.
נישקתי את מצחו של קאי ומיהרתי לצאת מהבית.
