נקודת מבט גוגנקוק:
פתחתי את עיניי לאור שמש חלש שהאיר את החדר.
ראשי הלם מכאב ועיניי שרפו. התיישבתי בכבדות במיטה והעפתי מבט אל השעון שעל הקיר.
השעה הייתה 7:17 בבוקר, מה שהסביר למה טאהיונג לא במיטה.
רציתי לחזור להתכרבל בשמיכה ולעצום את עיניי לנצח, אבל הייתה לי עבודה ללכת אליה ולא יכולתי להרשות לעצמי את זה.
דידיתי באיטיות אל חדר האמבטיה והבטתי במראה.
ניראתי נורא.
עיניי היו מצומצמות מהבכי הרב, שיערי פרוע וסימני שינה על פניי.
התארגנתי ושטפתי את פניי, מנסה להיראות קצת יותר נורמלי.
ירדתי למטה בערך בשבע וחצי.
טאהיונג וקאי ישבו במטבח לצד השולחן ואכלו ארוחת בוקר קלה.
״פאפי!״ קאי הושיט אליי ידיים בחיוך מתלהב.
חיבקתי אותו ונישקתי את ראשו ״בוקר טוב, קטנצ'יק״.
הבטתי בטאהיונג שהתרומם לכיווני ועטף אותי בזרועותיו.
חייכתי בשקט. הוא תמיד יודע איך לגרום לי להרגיש טוב יותר.
״איך ישנת?״ הוא שאל ברוך והרחיק אותי מעט כדי להביט בעיניי.
״טוב, תודה״.
הוא ליטף את לחיי ״יופי״.
״הלוואי שיכולתי לקחת חופש״ מלמלתי והנחתי את ראשי כל כתפו. הוא ליטף את גבי ״אני אצא מוקדם יותר היום ואהיה איתך ועם קאי, זה יקל עליך?״
״כן, תודה״ מלמלתי.
הוא נישק את צד ראשי ״נאכל צהריים יחד היום?״
נדתי למרות שהמחשבה על אוכל גרמה לי לרצות להקיא.
הוא השאיר את ידו על גבי התחתון ״יש עוד זמן עד שנצטרך לצאת, אתה רוצה ארוחת בוקר קלה?״
״אני לא רעב״ מלמלתי.
הוא הביט בי וראיתי זיק כאוב על פניו ״בסדר״.
התיישבתי לצד קאי והקשבתי לסיפור לא מובן בעליל על מריבה שקרתה בגן שלו.
ברבע לשמונה יצאנו מהבית.
התיישבתי ברכב בזמן שטאהיונג חגר את קאי במושב האחורי.
טאהיונג נהג ברכב ובמשך כל זמן הנסיעה, ידו הייתה על ברכי.
לא הייתה בי טיפה של כוח לעבוד היום. לא לדבר עם אנשים ולא לאכול.
השענתי את ראשי על החלון ועצמתי עיניים.
טאהיונג עצר את הרכב ליד הגן של קאי.
הבטתי בכאב איך הוא מוציא אותו מהכיסא ומרים אותו בזרועותיו.
הם התכופפו מול החלון שלי.
״תגיד ביי לפאפא, קאי קאי״ טאהיונג אמר בחיוך.
״ביי פאפי״ קאי נשען קדימה והושיט לי את ידיו.
ליטפתי את פניו ״ביי, מתוק שלי״.
טאהיונג חזר לרכב לאחר כדקה והתחיל לנסוע אל משרדי החברה.
הוא חנה בחנייה והסתובב להביט בי.
״בייבי?״
״אה?״ מלמלתי. הרמתי את ראשי מהחלון והפניתי את מבטי אליו.
״אתה רוצה לדבר על מה שקרה אתמול?״
״אנחנו מאחרים לעבודה״ אמרתי. לא ממש ידעתי איך לדבר על זה ומה להגיד.
הוא נשך את שפתיו.
ראיתי במבטו כמה הוא מודאג, כמה קשה לו לראות אותי ככה, אבל לא ידעתי מה לומר.
אני חושב שעדיין לא עיכלתי את זה בעצמי.
לא עיכלתי את זה שראיתי את אמא שלי ,10 שנים אחרי שעזבה אותי.
הרגשתי את הדמעות עולות שוב ומיהרתי לצאת מהרכב.
״אני ממש מודאג״ אמר טאהיונג בקול שקט.
הסתובבתי אליו, עכשיו הדמעות זולגות בחופשיות על פניי.
״אני לא יודע מה לומר״ מלמלתי.
״זה בסדר, אתה לא חייב לספר לי אם אתה לא רוצה. אבל אתה בבקשה יכול לומר לי אם מישהו פגע בך? נגע בך? עשה משהו?״
״לא לא. זה לא משהו כזה״ מיהרתי לומר ״פשוט סתם רגשות שהצטברו, אף אחד לא פגע בי פיזית״.
ראיתי את מבט ההקלה על פניו ״תודה שאמרת לי״.
חייכתי חיוך קטן.
הוא הניח את ידו סביב מותניי והתחלנו לללכת לכיוון הבניין.
״תבוא אליי למשרד בצהריים״ הוא אמר כשהיינו במעלית ״יש משהו מיוחד שאתה רוצה לאכול?״
נדתי בראשי לשלילה ״לא, תזמין לי מה שאתה מזמין לך״.
״אין בעיה״ הוא חייך.
כשהמעלית נפתחה בקומה שלי הוא נשק לשפתיי קלות.
״תתקשר אליי אם תצטרך אותי. אני זמין בשבילך תמיד״.
חייכתי אליו, נשקתי לו שוב ויצאתי מהמעלית.
