אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל... קודם כל לא ציפיתי להיעלם לשנה וחצי, זה פשוט קרה בעקבות המון לחצים בחיים האישיים שלי שאני מניחה שהובילו למחסום כתיבה מזוויע. העומס גרם לכך שמאוד התרחקתי מהעולם הזה לצערי, ויותר מכך אגיד שזו הפעם הראשונה שאני נכנסת לאפליקציה מאז שמחקתי אותה .
אשתף שהייתי במילואים המון המון זמן, ושם הייתה הפעם הראשונה שבכלל פתחתי ספר מזה יותר משנה, וזאת אני — תולעת הספרים הכי גדולה בעולם בערך! חחחח
החוויה של הקריאה הציפה אצלי משהו.
כנראה הרעיון בלהתחבר שוב לעצמי ולכתוב מהלב נחסם אצלי והיה קשה להציץ פנימה כי זה רק הציף הכל מחדש. האמת היא שכשמתבגרים מוותרים על המון דברים שאהבנו פעם כי הרוטינה הנוקשה של המציאות נותנת לך כאפה להתעורר על עצמך... לעבוד, לשלם חשבונות, מלחמה וכו'. אני לא יודעת להגיד אם אמשיך לכתוב שוב, למרות שכמובן יש חשק והמון רעיונות אפילו להמשך של Apocalypse שהשארתי פתוח בלי המשך, השכתוב של העולם שבינינו, ועוד השראות חדשות... אני לא יודעת מה יהיה... אני מאוד עמוסה. לקחתי פסק זמן מאז שהשתחררתי ונסעתי לטייל, ועכשיו אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל. היה לי חשוב לכתוב לכן/ם את זה כי מאז שנכנסתי לאפליקציה שוב אני רק קוראת את התגובות שלכן גם אחרי שנעלמתי והלב מתחמם מאוד. אני אודה שקשה לי קצת לקרוא דברים שכתבתי כי היום כנראה הייתי כותבת אותם אחרת, אבל היי — העיקר שאתן אוהבות. זה פשוט לא מובן מאליו שמישהו מהצד השני, אפילו בן אדם אחד, מחכה לך שתמשיך לכתוב משהו רק כי הוא מוצא חיבור למשהו שאתה כבר לא רואה בתור הצלחה מסחררת.
לא מובן מאליו בכלל ולרגע אל תשכחו כמה אני מעריכה את זה.
אוהבת אתכן המון המון המון ❤️
