נ.מ פרסי
בהיתי הבסיליסקים אשר היו מפוררים על רצפת הקרשים ונאנחתי.
"כולם בסדר?" שאלתי.
אנבת' הנהנה.
"כן..." מילמל ליאו, מתנשף. "בערך."
"אני שונא בסיליסקים." אמר פרנק. "פשוט שונא אותם."
הוא בעט בערמת אפר שפעם הייתה פעם של בסיליסק חי ונושם.
"אפשר שניה... להסדיר את הנשימה?" שאל וויל, שלא היה רגיל להילחם.
"כן." אמרה אנבת'. "רק תעשה את זה מהר. אנחנו צריכים להמשיך."
__________________________________________
נ.מ כללי.
וולדמורט חיכה בסבלנות בחוץ בזמן שהחצויים נלחמו על חייהם.
הוא חייך חיוך רחב שראה נמלה קטנה שהלכה על האדמה היבשה.
חיוכו התרחב.
היא הלכה בשקט בעדינות, בנעימות ו....
הוא מחץ אותה.
חיוכו התרחב עוד יותר, ותחושת נעימות מילאה את גופו.
זה סיפק אותו.
קולות סיוף יצאו מהבית הרעועה.
הם נלחמים.
זה גרם לוולדמורט להרגיש יותר טוב.
הם ממלאים את משימתם.
הוא חייך בעדינות זדונית, עד שאוכל ממוות רץ אליו.
"הלורד וולדמורט," אמר אוכל המוות, אשר התנשף. "לא כדאי שהוציא אותם?" חשש עלה בקולו.
וולדמורט צחק.
"אין צורך לדאגה, הם יסתדרו."אמר וולדמורט. "ואם לא הם ימותו בכבוד. טוב, רוב הסיכויים שהם ימותו בכבוד."
אוכל המוות בהה בו במבט חושש.
"אממ.... אם הם ימותו ככל הנראה, למה שלחת אותם דווקא לשם?"
וולדמורט נעץ באוכל המוות מבט עצבני, אוכל המוות התכווץ, אבל וולדמורט ענה בכל זאת על שאלתו.
"יש לך מזל גדול שאני במצב רוח טוב." אמר וולדמורט, האוכל המוות עוד פעם התכווץ. "המשימה הזאת לא נועדה אך ורק כדאי לקבל מידע. המשימה הזאת נועדה גם כדי לראות אם הם באמת נאמנים לי. אם הם יצאו משם מוקדם מדי אז הם יפסלו. הם לא יהיו חלק מאיתנו."
אוכל המוות היסס ואז שאל:
"מה יקרה אם הם יפסלו? הם כאילו יסתלקו מפה?"
שאל בחשש.
"מה? לא.כמובן שלא. יש עליהם יותר מדי מידע מכדאי שנוכל לשחרר אותם. הם יגידו הכל לפוטר ולחבריו. לא. אנחנו לא נשחרר אותם."
"אז..." אמר אוכל המוות בחשש. "אנחנו נמחק להן את הזיכרון?"
וולדמורט צחק.
"כמובן שלא. זה לא יהיה מספק. זה לא ברור? אנחנו נהרוג אותם."