הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

התיבה 4

נ.מ פרסי.

הבטתי באימה באנבת' התלויה בין החיים למוות(תרתי משמע), בעניים פעורות.
תזוזה אחת לא במקום, והיא נופלת לעבר מותה.
"אנבת'!" צרחתי באימה, מבולבל ומלא אימה.
תעזור לה! חשבתי ביאוש, לעזאזל איתך, פרסי! תחשוב!
"א-אנבת!" גימגמתי.
"פרסי!" היא שמה לב אליי, והרימה אליי את מבטה.
"א-אנבת, תחזיקי מעמד!" צעקתי הכי חזק שיכולתי.  "אני בא להציל אותך!"
אנבת' התנודדה על השרשרת, ידה מחליקה מהזיעה.
"תחזיקי מעמד!" צעקתי לה שוב נואשות, מנסה למצוא פתרון.
איזה טיפש אתה, פרסי! חשבתי בכעס. הייתי צריך לבוא איתה...
יאוש מילא אותי. יאוש גדול.
תתרכז! אמר קול במוחי. תשכח מהעבר, תשכח ממה שקרה פעם! זה לא משנה! אתה חייב להציל אותה!
הוא צודק.
עצמתי עיניים, מרגיעה את ליבי, ונשמתי נשימה עמוקה.
אני חייב לחשוב. אני חייב להצליח.
התחלתי לגלגל בראשי את האפשריות.
האם לקפוץ להציל אותה? להתלות על השרשראות? לא. מסוכן מדי. הסכויים אפסיים שאצליח להציל אותה משם, ואם אמות, היא תמות איתי בסופו של דבר. אסור שזה יקרה.
לבוא בדרך שהיא הגיע? לא. יותר מדי זמן, היא כבר תהיה בחומצה שאני אגיע.
אז מה לעשות?
חשקתי בשניי בתסכול ופתחתי עיניים.
זה לא הסוף! אסור שזה יהיה.
אנבת' החליקה עוד יותר כלפי מטה, עד שעוד רגע הגיע לקצה השרשרת.
"תעזבי את התיבה!" צרחתי לה בתקווה שתצליח לעלות בלעדיה. "בבקשה!"
"לא. יקרה." צעקה אנבת' בשיניים חושקות.
היא החליקה עוד קצת.
"אנבת'!" צרחתי, דמעות בעיניי. "תעזבי!"
"לא!"
בהיתי באנבת', מנסה למצוא פתרון, לא לאבד תקווה.
לא. זה לא יכול להיגמר כאן.
לא אחרי כל מה שעברנו!
זה לא יכול להיגמר ככה!
זה לא הסוף!
אנבת' איבדה את אחיזה.
צרחה נוראית נפלטה מפי, ודמעות זלגו מעיניי.
"לאאאא!" צרחתי דמעות זולגות מעיניי בעוד אנבת' צנחה לעבר החומצה הבוערת.
"לא," מילמלתי, בוכה. "לא!" הבטתי באדמה, מיוסר, אבל אז, זכרון שטף את מוחי.
אלת האומללות, אכילס, מכוסה ברעלים, ואני זה ששולט בהם. אני זה שחונק אותה. ואנבת' עומדת  שם, מבועתת, מביטה בי באיימה.
קימטתי את מצחי.
למה? חשבתי, מיואש. למה הזיכרון הזה מגיע דווקא עכשיו? בשביל לאמלל אותי עוד יותר? למה?
אבל אז נפל לי האסימון. רעלים עשויים ממים.
וכך גם חומצה.
באותו רגע, הבנתי מה לעשות.
נעמדתי על רגליי, בעוד אנבת' ממשיכה לצנוח. אני לא אתן לה למות, חשבתי בנחישות.
לא היום.
צרחה מחרישת אוזניים נפלטה מפי והרעידה את המערה.
שניה לפניי שאנבת' פגעה בחומצה, כל הרעלים שנמצאו בה, נפרדו ממנה ועפו לעבר קיר המערב, ממוססים אותו.
ונשארו המים שהיו בתוכה.
הרמתי את ידיי למעלה בצרחה, והמים התאחדו,יצרו זרם עצום שהרים את אנבת' למָעַלֶה הצוק. ישר לזרועותיי.
אחזתי בה חזק והחיבקתי אותה בכוח, אבל לפני שהספקתי אפילו לנשק אותה, קור משונה עטף אותי. הסתובבתי אחורה באטיות- אנבת' עדיין בזרועותיי- ועניי נפערו למראה היצור שעמד מולנו.
הוא לא היה דומה לשום מפלצת אחרת שהכרתי.
מתחת לאדמה שבה הוא ריחף הכל התכסה בקרח; סביבו הסתחררה תחושה של חוסר תקווה ויאוש.
כמו רוח רפאים אפלה, שחור משחור כלילה, עמד לפנינו האבדון בהתגלמותו.
כל הרגשות השלילים שהיו בתוכי התפרצו, והוא שאב ממני את השמחה שלי, מוצץ טיפה אחר טיפה של האושר שלי, ומשאיר אחריו חור שלם מלא ביאוש וריקנות.

_________________________________________
סליחה שלקח לי זמן לעלות פרק... מקווה שנהנתם❣️