נ.מ פרסי.
הדלת נפתחה בחריקה רמה,
והקרשים קרקשו מתחתנו.
הבית היה נורא.
היו לו מדרגות למרתף ולקומה עליונה, ואפשר לומר שהיה.... מאוד לא מומלץ להסתובב שם, אלה אם כן אתם רוצים ליפול ולמות.
"המקום הזה מתחיל להלחיץ אותי," אמר ליאו בחשש.
"לא רק אותך," מילמלתי.
התקדמנו בהיסוס על הקרשים, מחשש שניפול לעבר מותנו.
אבל לא וולדמורט, הוא חצה את הבית במהירות.
הקרשים קרקשו תחתיו שהלך.
"אדוני-חסר-האף, בבקשה, אולי לא כדאי ש..." אמר ליאו.
אבל וולדמורט לא הקשיב. הוא נעמד מולנו, וחייך.
"אז ... הגיעה הזמן למשימה שלכם! מתרגשים?" שאל בהתלהבות.
לא הגבנו.
אף אחד לא בדיוק התלהב ללכת למשימה הזאת.
הוא חיכה לרגע.
שום מילה.
"לא משנה!" צעק בעליזות, כך שהוא הרעיד את כל הבית.
התחלחלנו למראה הקרשים הזזים. לא הלהבנו לרדת למטה.
"אז, מה אנחנו עושים פה?" שאלה אותו אנבת'. "ומה זה המקום הזה?"
"הו, בדיוק רציתי להגיע לזה." אמר וולדמורט, וחיוכו התרחב. "זה מקום שהאדם שהיה גר פה היה כמוכם בדיוק. חצוי, אבל גם קוסם.
"דיידלוס?" שאלה אנבת' בתקווה.
"דיידלוס? מי זה? לא, זה מישהו בשם...."
___________________________________________
נ.מ כללי.
דראקו לגם קלות מהתה שלו.
הוא היה באחוזתו של וולדמורט בלי וולדמורט וכל החצויים המעצבנים שנדחפו. הוא שנא אותם.
טוב, אולי חוץ מאחת.
הנערה הבלונדינית היפה.
הוא לא הפסיק לחשוב עליה.
עיניה האפורות המדהימות, שערה גלש על כתפיה.
אח, הוא נדלק עליה.
הוא רצה אותה.
אבל היה לה חבר. זה מה שהפריע לדראקו.
אבל זה לא הולך להימשך הרבה זמן.
הוא הולך לטפל בזה אחת ולתמיד.
כי מי יעדיף את האפס הזה על דראקו?
אף אחד.
הוא זה הולך לנצח בסיפור הזה.
___________________________________________
נ.מ כללי.
סנייפ הושפל.
הוא לא שכח את זה לניקו די אנג'לו.
הוא הושפל השפלה רצינית, ווולדמורט לגלג עליו על כך.
ניקו די אנג'לו השפיל אותו. השפלה נוראית.
אבל הוא גם חס על חיו.
כל אדם אחר היה מכיר על זה תודה.
אבל לא סנייפ.
הוא כן אמר תודה על זה.
אבל הוא העדיף למות מאשר לסבול השפלה כזאת.
ניקו נקם את נקמתו.
ועכשיו אולי גם סנייפ הינקום את נקמתו שלו.