נ.מ פרסי.
וולדמורט התעתק ואיתו אנחנו, לעיר גדולה.
"מה אנחנו עושים פה?" שאלה אנבת'.
" הולכים למשימה," ענה וולדמורט ברוב טיפשותו.
אנבת' גילגלה עיניים.
"כן, הבנתי את זה." אמרה אנבת'. "אבל מה היא המשימה?"
"אני אסביר עוד מעט," אמר וולדמורט.
אנבת' נאנחה והמשיכה בדרכה איתנו.
המשכנו ללכת בשיעמום, אחרי וולדמורט, עד שהוא עצר.
"למה עצרת?"
"תיסתכלו," אמר והצביע לעבר בית גדול.
הבית היה ענק. אבל לא יפה. ממש לא. הוא היה רעועה, ולוחיות עץ נפלו ממנו. קוצים היו על כל האדמה, ובוץ כיסה את המקום, והייתה לי הרגשה שבחלק הפנימי של הבית לא יהיה יותר טוב ממה שבחוץ.
גן עדן.
"קדימה," אמר וולדמורט. "כנסו."
ליאו נאנק.
"לזה? אתה רוצה שניכנס חזה?" שאל בחוסר אמון בולט.
"כן," אמר וולדמורט בפשטות.
"אנחנו לא הולכים להיכנס לזה!" יילל ליאו בכעס.
"אממ... למה לא?" שאל וולדמורט בתמימות.
"כי.... כי תסתכל המקום הזה!" מחה ליאו.
"אז?" שאל וולדמורט וקימט את מצחו.
"אתה לא רציני שאתה שואל את זה," אמר ליאו.
"אממ... רציני ביותר." אמר וולדמורט.
דפקתי את ידי על הראש, ונאנחתי.
אנבת' גילגלה עיניים, וניקו נראה כאילו רצה להרוג את וולדמורט.
"אדון-חסר-האף, אנחנו לא הולכים להיכנס לדבר הזה," אמר ליאו.
"למה לא?" שאל וולדמורט התמיהה. "הרי, בטוח שעברתם דברים יותר גרועים מאשר להיכנס לבית רעועה."
"אדוני," אמרה אנבת'. "כמו שידוע לך, אני אדריכלית צעירה, והדבר הזה-" היא אמרה והצביע על הבית. "-ממש, ואני מתכוונת ממש, ממש לא בטוח."
"שטויות," אמר וולדמורט וציחקק. "קדימה, באו ניכנס." אמר ודחק בנו להתקדם.
"אהה... רגע, אדון חסר אף!" אמר ליאו פתאום, נחוש בדעתו לא להיכנס לבית. "אתה לא אמור להסביר לנו על המשימה?"
וולדמורט נעצר.
"אני אסביר את זה אחר כך, שניכנס לבית." אמר בהחלטיות.
"מה? לא! כדאי שתסביר לנו את זה עכשיו, ואז אנחנו נברח- זאת אומרת נקשיב."
"לא, לא," אמר וולדמורט. "בואו ניכנס,"
"מממ.... אתה לא חושב שיותר מהיר שתסביר פה, הרי אנחנו-"
פייפר נאנחה, וקטעה את דבריו.
"קדימה חבר'ה, באו ניכנס כבר." אמרה באי חשק בולט.
וולדמורט חייך.
"כן, קדימה!" צעק בהתרגשות.
וויל גילגל עיניים.
"אבל הנעליים שלי התלכלכו, ו-!"
"ליאו, סתום. " אמרה פייפר.
ואנחנו צעדנו לעבר הבית הפריקי.