נ.מ הארי.
רון ישב, מתוח כולו ועצבני לידי.
הוא הסביר לי שהכל הנראה הרמיוני רוצה להיפרד ממנו, ואני ניסיתי לשכנע אותו שזה לא נכון.
וכמובן שזה לא עזר. רון היה שקוע בשלו.
בעודי מנחם אותו, הרמיוני נעדרה המון זמן.
אחרי כמה רגעים רון נעמד.
"אני יוצא לחפש אותה," אמר רון בעקשנות.
"תן לה זמן," אמרתי. "שהיא תיהיה מוכנה היא תבוא, ואם לא, נצא לחפש אותה,"
"אבל..." מילמל רון במחאה.
"רון, היא מבולבלת." אמרתי בניסיון לשכנע אותו. "תן לה זמן."
"הארי, אני..." מילמל.
"רון," אמרתי שוב, הפעם בתקיפות ובעקשנות יותר.
הוא נאנח בעצבנות.
"בסדר, בסדר," אמר רון בזעף. "אני אחכה."
"יופי, עכשיו תן לה זמן," אמרתי.
הוא הזעיף פנים, אך לא אמר דבר.
___________________________________________
נ.מ הרמיוני.
"רגע, רגע, רגע, יש לך חבר?!" שאלה תאליה בחלחלה.
"כן," אמרתי. "ואני לא יודעת איך להיפרד ממנו,"
תאליה בהתה בי לרגע.
עיוותי פנים.
למה זה כזה מלחיץ אותה?
"למה זה כזה מלחיץ אותך?" שאלתי.
"לא, לא," אמרה תאליה. "זה לא מלחיץ אותי, זה פשוט... אם יש לך חבר זה קצת מסבך את העיניינים."
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה.
"רוב הציידות רוצות להיות ציידות כי... טוב, הן לא רוצות בנים," אמה תאליה. "או שהבן שבר להן את הלב או משהו,"
"הו," אמרתי. "מה הופך את זה למסובך?"
"כי... טוב, אם עדיין יש לך חבר, את ממש צריכה, אבל ממש לעבוד על הפרידה. ותביני, זה לא כמו פרידה רגילה. זאת פרידה שאתם לא תהיו זוג. לעולם."
"כן, אני יודעת, ואני מקבלת את זה," אמרתי.
תאליה נאנחה.
"את לא מבינה?" אמרה תאליה. "את צריכה לעשות את זה בעדינות בשביל שזה לא יהרוג אותו או משהו. שמעתי על דברים כאלה שקרו. זה לא היה כיף,"
הייתה שתיקה לרגע.
"דרך אגב, " אמרה. "מי החבר שלך?"
"רון," עניתי.
"הג'ינג'י?" שאלה תאליה באימה.
"אממ... כן?" עניתי, לא מבינה מה כל הסיפור.
"הוא לא ממש רוצה להיפרד,נכון?" שאלה תאליה.
"אממ... אפשר לומר... " אמרתי בחחש.
היא נאנחה.
"אנחנו ממש, אבל ממש צריכות לעבוד על הפרידה שלך, אבל לפני זה בואי איתי את צריכה לפגוש את את הגבירה ארטמיס."
__________________________________________
נ.מ אנבת'.
ישבתי בחדרי וקראתי ספר.
סך הכל יום רגיל ונחמד.
אבל אז הוא נהרס.
המשכתי לקרוא בשלווה את סיפרי ואז לפתע פתאום, הדלת נפתחה לרווחה ומולי עמד סנייפ.
"אתה יודע, יש את הדבר הזה הנקרא, 'לדפוק'." אמרתי בזעף, עדיין שקועה בספרי.
הוא לא התייחס.
"בואי העלמה צ'ייס," אמר בשניים חושקות. "את וחבריך יוצאים למשימה הראשונה שלכם מטעם הלורד וולדמורט."
___________________________________________
נ.מ הרמיוני.
האוהל של הגבירה ארטמיס היה ענק, ולא רחוק מהמקום שבוא אני הייתי.
"וואו," מילמלתי. "זה אוהל גדול."
"שלום, הרמיוני." אמר קול נשי. זאת הייתה ארטמיס.
יראה וכבוד מילאו אותי.
"הגבירה ארטמיס," אמרתי והשתחוותי.
היא הינהנה אלי בחיוך בדמותה בת בשתי עשרה.
"אז, אני מבינה שהגעת להלחלטה," אמרה בחיוך חם.
הינהנתי.
"אני מצטרפת לציידת." אמרתי בביטחון.
חיוכה התרחב עוד יותר.
"קיבלת את ההחלטה הנכונה," אמרה. "אבל קודם את צריכה להיפרד מבין זוגך."
"איך את...?" שאלתי.
"אני יודעת המון דברים," אמרה. "הזוגיות הלכה לא כזה טוב, הא?"
השפלתי מבט והינהנתי.
"אין צורך להתבייש בזה," אמרה הגבירה. "את תיהיי אחת משלנו עוד רגע,"
חייכתי.
"קדימה אחות לעתיד בואי נלך להיפרד מהם זוגך היקר.
חייכתי אליה.
ושתינו הלכנו לעבר המקום שבו רון והארי נמצאו.
__________________________________________
הדרך עברה בשתיקה, עד שאני שברתי אותה.
"למה הבאת אותי לבירה ארטמיס קודם?" שאלתי את תאליה.
"בשביל שתיתן לך ביטחון," ענתה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
תאליה נאנחה.
"נשים חזקות כמוך שצריכות להיות בחברתנו ולא צריכות בנים בחייהם לפעמים משתפנות."
"מה?" אמרתי בתמיהה.
"הם מפחדות לשבור לאותו אדם את הלב, כך שבן מוותרות על החלום האמיתי שלהן. להיות איתנו."
"הו," אמרתי.
הייתה שתיקה לרגע.
"הרמיוני, תבטיחי לי שלא תוותרי על זה, כי אני רואה בעיניים שלך שאת רוצה להיות אחת משלנו. אל תוותרי על זה."
"אני לא אוותר." עניתי בביטחון.
היא הנהנה.
ואת שאר ההליכה עברנו בשקט.
__________________________________________
נ.מ הארי.
שראיתי את הרמיוני ותאליה באות לעברי, ידעתי שזה לא טוב.
רון עדיין לא שם לב, אבל ברגע שהוא ישים, ידעתי שזה יהיה רע מאוד בשבילו. אפילו יגמר בבכי.
שתאליה והרמיוני היו כמה צעדים מאיתנו הוא הרים מבט.
עייניו נפערו בחרדה.
"לא," הוא מילמל. "הרמיוני, לא..."
היא חייכה אלינו בצער.
"רון," אמרה ואז נשברה והעיפה מבט לעבר תאליה.
כעל הנראה שתיתן להם כוח.
השנאה שלי כלפי תאליה בערה עוד יותר.
"אני... אני.... אני.... רוצה להיפרד." אמרה.
"ה-הרמיוני," מילמל רון ועיניו האדימו.
"תקשיב רון, אתה טוב יותר מדי בשבילי," אמרה.
"לא," מילמל. "לא..."
"הרמיוני?" שאלתי. לא האמנתי שהיא עושה את זה.
היא העיפה בי מבט, וראיתי עד כמה קשה לה זה לעשות את זה. אז שתקתי.
"אני, סתם אני. אני חסרת תועלת." אמרה.
"לא! הרמיוני, את לא חסרת תועלת," אמר רון ובקולו היו דמעות.
"אתה לא מבין. שנינו רבנו כל כך הרבה... הגיעה הזמן לוותר. תמצא לך מישהי יותר טובה ממני, בבקשה רון...."
"לא!" צעק. "הרמיוני בבקשה!"
היא חייכה אליו בעצב.
"אני לא רוצה להיפרד ככה," אמרה. "אנחנו נוכל להיות ידידים."
"אני לא רוצה להיות ידיד.... בבקשה..."
"אתה כן," אמרה. "יש לך בזוגיות שלנו ספק. וכך גם לי."
היא פרסה את זרועותיה לחיבוק.
רון חיבק אותה, ועוד רגע הדמעות נזלו מעניו.
"להתראות רון..." מילמלה בחיוך.
"להתראות..." אמר רון בקול חנוק דמעות.
ברגע שעזבה לגמרי רון התפרק בבכי מר על האדמה.
___________________________________________
נ.מ הרמיוני.
עשיתי את זה! באמת שעשיתי את זה!
הייתי כל כך גאה בעצמי.
אחרי זה תאליה שיבחה אותי על המעשה הזה, והכניסה אותי לאוהלה של ארטמיס.
"אז?" שאלה ארטמיס.
הינהנתי.
היא אמרה לי לומר שבועה ואמרתי אותה, ואז תאליה חיבקה אותי.
הרגשתי רבת עוצמה יותר.
ארטמיס חייכה.
"את בת אלמוות עכשיו." אמרה.
"ברוכה הבאה אחות!" אמרה תאליה בשמחה.
חיוכה של ארטמיס התרחב.
"ברוכה הבאה לציידות," אישרה.
___________________________________________
אין לכן מושג כמה עצוב היה לכתוב את הפרק הזה, למרות שרונמיוני זה לא האוטיפי שלי, עדיין זה היה די עצוב...אבל מצד שני הרמיוני הצטרפה לציידות אז...🙃