נ.מ פרסי.
הלכנו ברחוב. השעה הייתה- 23:30 בלילה.
מה אני הולך לעשות???" אמרתי בחשש.
הלילה זה קורה.
הלילה אני הולך להגיד את הבחירה שלי.
הבחירה שתשנה את הכל.
"בלי לחץ," אמרה אנבת' שהלכנו. "הכל יהיה בסדר."
"כן, רק אולי הם יתקפו אותך. אבל רק אולי. אבל בלי שום לחץ." אמר ליאו.
פערתי עיניים. "אני הולך למות." אמרתי ודפקתי את הראש שלי בעמוד.
אנבת' נעצה מבט זועם בליאו, והניחה לי יד על הגב.
"אתה תיהיה בסדר גמור. נכון ליאו?" אמרה.
"אני רק מציין עובדות." אמר ליאו במשיכת כתפיים.
"נכון?" ונעצה מבט זועם עוד יותר.
"כ-כן כמובן! אני סתם צחקתי!" אמר ליאו בגימגום.
נאנחתי.
"באו נלך." אמרתי, והמשכנו בדרכנו.
___________________________________________
נ.מ רון.
"אני רוצה למות." אמרתי.
היינו מותשים אחרי שהמפלצת שרדפה אחרינו ניסתה לאכול אותנו. פגשנו יצורים, מפלצות, אוכל מוות, אבל שום הארי.
הרמיוני נאנחה.
"אסור להתייאש." אמרה. "אנחנו חייבים למצוא אותו."
"אני יודע אבל.... מה אם אין עוד הארי. מה אם הוא... הוא... מת." אמרתי בעצב.
"הוא לא מת, חייבים להמשיך להאמין. פשוט חייבים."
_________________________________________
נ.מ הארי.
יצאתי מהאוהל והלכתי בחשש לעבר ארטמיס.
"שלום לך הארי פוטר. אני הבטחתי לך נסיעה למחנה החצויים ואני יתן לך."
היא החוותה בראשה הצידה.
מולי ראיתי נער עם שיער בלונדיני מתולתל והעיניים כחולות.
"תכיר, זה אפולו. אחי."
_________________________________________
נ.מ פרסי.
הגענו לסימטה בשעה 23:45
"למה הגענו כזה מוקדם?" שאל ליאו.
"פרסי לא יכול להגיע מאוחר, הוא זה שקבע את הפגישה, וגם הארי ווולדמורט הן אויבים מושבעים. אם פרסי ישאיר אותם לבד... זה לא יגמר טוב." אמרה אנבת'.
"היא צודקת." אמרה הייזל.
"כן, אם קרונוס היה פה, פרסי היה מכסח אותו. הם צריכים השגחה שלא יהיה משהו מת." אמרה פייפר.
הינהנתי. ואנחנו חיכינו לשני האורחים שלנו.
_______________________________________
נ.מ כללי.
וולדמורט חייך חיוך רחב. הלילה זה הלילה שפרסאוס יצטרף אליו.
וכמובן שהוא יצטרך לבוש מתאים.
הוא לבש את גילמתו, ולקח את הלבוש הכי מפואר שלו.
הוא היסתכל במראה, ובחן את עצמו.
הוא ראה שליט גדול, אבל לא רק זה.
הוא ראה אדם, אם מראה זוועתי. הוא ראה אדם דוחה ומפחיד, אדם ללא אף. ללא נשמה.
עברו של וולדמורט היה רע. הוא תמיד היה הגלגל השלישי בכל פעם.
הילד ליאו ואלדס הזכיר לו את זה.
הוא הזכיר לו את הילד שהיה פעם, ווולדמורט העריך את זה. הנער התחבב עליו.
וולדמורט נאנח ויצא מהדלת, משאיר את רגשותיו בפנים.
_________________________________________