Part: 4.8/ מה ששלו-שלו
•°•°•°•&•°•°•°•
"אני מקווה שיסלק אותי רק אחריי שאספיק לאכול משהו, אני גוועת!" אמרתי כשנכנסנו לחדר האוכל.
שמלת המיני השחורה שלי הייתה בשיאה והמחשוף היה גס וחצוף, הרי זו בכל מקרה השימלה האחרונה.
לזמן הקרוב.
"מעניין מה כל כך מעצבן אותו בשמלות שלך." תהתה קלואי בצחקוק והתיישבנו במקומנו.
ליאם ווסט, צהריים- חדר השינה שלו בארמון.
"אל תטעה, היא תמצא סיבה לכעוס ושוב תלבש את אחת השמלות החשופות שלה כדי לעשות לי דווקא." אמרתי כשג׳ון, הקוֹתן שלי, מיהר לגונן עליה.
"מה כל כך מפריע לך בזה? לא חשבתי שאתה כזה שתלטן." גלגל עיינים ומסר לי את הכדור שבו התמסרנו בחדר בחוסר אכפתיות.
"זה לא זה." נאנחתי.
"אז?" האיץ בי.
"כולם מסתכלים על התחרות במחשבה שיש לי כל כך הרבה בנות לבחור מבניהן, במיוחד כשהתחלנו בעשרים ושש." מסרתי לו את הכדור.
"נו?" חיפש את הכוונה ומסר לי חזרה.
"אז עכשיו נשארו חמש עשרה בנות, קים בניהן.
אף אחד, חוץ ממני, לא אמור להסתכל על הבנות האלה, אבל בגלל שיש כל כך הרבה כולם חושבים לעצמם 'יש לו כל כך הרבה, מה אכפת לו אם אסתכל על אחת מהן?' ואז-פשוט-הבנת?" חיפשתי איך להסביר את המצב בלי לכעוס יותר ויותר מעצם המחשבה שזה מה שאנשים מעזים לחשוב, או להגיד.
"אז אתה לא כועס על הכללים שהיא מפרה, אתה כועס כי אתה יודע שהיא מושכת אליה תשומת לב וכולם מסתכלים עליה במחשבה שיש לך גם ככה ארבע עשרה אחרות?" ניסה לחדד את הדברים.
"וגם השמלות, כמובן," כחכחתי בגרוני כשהבהיר את הנקודה בכזו קלות.
"היא עוברת על הכללים בלי חשבון."
"והחלק שכולם מסתכלים עליה ומסמנים אותה, זה עיניין פע-" זרקתי עליו על הכדור לפני שהספיק לסיים את המשפט.
"הם היו מתים לסמן אותה." הזהרתי.
"אני הולך לארוחה." קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.
קימברלי אדריאן
"אני לא מבין למה טרחת בכלל להגיע לארוחה בשימלה הזו." העיר ליאם רגע לפני שהתיישבתי.
"אני לא מבינה למה אתה טורח לחזור על השיחה הזאת." החזרתי בלי להביט בו והתיישבתי.
הוא שלח סימן בידו לשומרים בחוסר עיניין, הם עזבו את חדר האוכל במהירות.
כמובן שזה מה שיעשו.
"תפסיקי להיות עקשנית, אני דורש שתחזרי לחדר ותחליפי שימלה כי בפעם הבאה את פשוט לא תצאי ממנו." הזהיר.
"אני לא עקשנית, אני אסרטיבית." התגוננתי.
"ובגלל זה הצליחו לסמם אותך אתמול?" צחקקה ג׳סי ממקומה המרוחק בסוף השולחן.
"ש-"
"על מה היא מדברת?" ליאם קטע אותי לפני שהספקתי לנזוף בג׳סי על החטטנות שלה.
קמתי ממקומי ושלחתי לו מבט מהוסס.
"זה לא היה ככה, אמרתי לך; זה פשוט קרה." הסברתי כשישב במקומו והביט בג׳סי.
"כן, פשוט הכניסו לך משהו לשתייה." תיקנה ג׳סי בבלבול.
עצמתי עיניים ונאנחתי, נתפסתי.
המבט המאוכזב ששלח אליי כשחזרתי להביט בו היה נורא יותר מזה ששלח כשחשב שאני עשיתי זאת בכוונה.
לוסיה צדקה, כבר עדיף היה שיחשוב שעשיתי את זה בכוונה.
"ליאם," ניסיתי להתקרב יותר אל הכיסא שלו ולהסביר, אך הוא הניף את ידו והידק בחוזקה את הלסת שלו.
"מי עשה את זה?" שאל בלחישה רועמת וחזר להביט בשולחן, לא מסוגל להביט באף אחת מאיתנו.
"אני לא י-" הוא הטיח את ידו בשולחן, כולן נבהלו, חדלו לאכול והשפילו את מבטן, לא הצלחתי לסיים אפילו את המשפט.
"תפסיקי לשקר!" דרש ועדיין לא הביט בי.
"אני נשבעת לך," אמרתי כשקם ממקומו ונעמד מולי, נועץ את עיניו הרחק מאחוריי.
"אני לא יודעת!" התחננתי שיאמין לי.
ידעתי שהוא מאשים את עצמו שנתן לזה לקרות וידעתי שיאשים את עצמו יותר כשידע שזה קרה בגלל מישהי שהוא השאיר בארמון.
"עד מתי תתני לי לגלות מה קורה לך דרך אחרים?" התפרץ באכזבה וסוף כל סוף הצליב את עיניו בשלי.
הלוואי שלא היה עושה את זה, העדפתי שימשיך להתעלם ממני, שלא יביט בי, אפילו שלא ידבר איתי כמו שעשה אז.
"עד מתי לא תסמכי עליי שאעזור לך?" שאל בשקט.
עצמתי עיניים, היה לי קשה מדי להביט בו מאוכזב ומתוסכל.
"זה פשוט קרה," חזרתי על עצמי בלחישה כמעט רועדת.
"אני לא יודעת איך זה קרה." המשכתי.
"לחזור על עצמך לא הופך את זה לנכון." החזיר בלחישה, קרירה וחסרת אכפתיות- טון זהה בדיוק לטון שבו היה מדבר כשרק הכרנו ועברתי על החוקים.
כבר לא הייתי בטוחה מי מאיתנו אמור להתחנן למחילה.
אני נשבעת, לא הייתי מסוגלת להצביע על מי אשם יותר.
"אל תאחרי לאד." אמר בקרירות והסתובב לצאת מחדר האוכל.
"אתה יודע שזה מה שאעשה." אמרתי בקרירות זהה, פגועה מההתנהגות שלי כלפיי.
"קי-"
"תשתקי." עצרתי את רייצ׳ל מלהגיב לדברים.
"אל תעזי לחשוב לרגע שאני עושה את זה בשבילך, אני עושה את זה בשבילו." הצבעתי עליה באזהרה.
"תמשיכו לאכול." ביקשתי מהבנות שמיהרו לעשות כך, למרות שלא היו חייבות בכלל.
"את חושבת שהוא עוד כועס?" שאלה נואל בדרכינו, באיחור כבד, אל חדר האולפן.
"כדאי לו שלא, אני זו שכועסת עכשיו." אמרתי.
"טוב, זה לא שאין לו ממש על מה לכעוס.." מלמלה במבוכה.
"הוא נעלב מזה שהוא גילה על זה מג׳סי ולא ממני במחשבה שאני לא סומכת עליו.
אז תגידי לי את, איך אני אסמוך עליו אחרי ששכב עם רייצ'ל אבל איתי, כשאני מסוממת ונואשת למגע שלו, הוא לא מסוגל?" סובבתי עליו את הדברים.
"אז שלא ישחק אותה פגוע כשהוא זה שצריך להתנצל." שכנעתי אותה, ובעיקר את עצמי ונכנסנו אל האולפן.
"תהיי מוכנה." לחשה נואל ופנתה אל מקומה בשורה השנייה.
"אני שמח שבחרת להגיע." קרא אד כשהבחין בי.
"נדלג על הנימוסים," התקרבתי ושלחתי מבט מאיים אל ג׳סי שישבה לצד ליאם ואד.
"כולנו יודעים מי באמת מספקת לך כאן דרמה." סימנתי לג׳סי להסתלק ולפנות לי את המקום.
"במיוחד אחריי מה שקרה במסיבת הגן." אמרה נואל בצחקוק.
ליאם התקשח מעט אבל ניסה להסתיר את זה מעט בחצי חיוך מאולץ.
"את צודקת, את באמת מספקת דרמה.
תודה, ג׳סי." אמר אד בזמן שהתיישבתי ונופף בזריזות לג׳סי.
"אז, מה קרה אתמול?" הסתקרן אד.
"אני מאמין שהמצב.." בחן את השימלה הקצרה שלי.
"החמיר, בערך." השלמתי אותו בחיוך.
"בטח שהחמיר, תשאל אותה מה שמו לה בכוס." התערב ליאם.
"סליחה?" נבהל אד.
"הוא סתם מגזים, לא קרה כלום." מיהרתי להתגונן.
זה בהחלט לא הכיוון שרציתי לקחת את השיחה אליו!
"היית רוצה שיקרה." מלמל בכעס.
"זה ממש לא נכון." נזפתי בידיעה שכולם שמעו אותו.
"אולי כדאי שנתחיל את הסיפור מההתחלה?" שאל אד בהיסוס.
"בוודאי," ליאם התיישר מעט בכיסא שלו.
"שנתחיל מהשימלה שלבשה או שנדלג ישר למקלחת?" שאל בקריאת תיגר, לא חס עליי ובטח לא אחריי מה שקרה בארוחה.
"זה לא כמו שזה נשמע!" התפרצתי בבהלה, בטוחה שאני מאדימה מרגע לרגע.
"היא צודקת," חייך בניצחון.
"זה היה הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע." צחק ורק אני שידעתי כמה כעס עליי, יכלתי לשמוע את העצבנות בקולו.
"נשמע שקימברלי נורא מעניינת כשהיא מסוממת." התחכם אד.
"מעניין יהיה לדעת כמה כדורי הרגעה היא הייתה צריכה היום בבוקר כשהבינה מה עשתה אתמול." אמר ברמיזה בלי להביט בי.
"שלושה!" קראה ליאה ממקומה בשורה הראשונה.
"שקט! זה לא היה ככה!" נזפתי בה.
"אז איך זה היה?" שאל אד.
"שמו לי משהו בכוס, ליאם לקח אותי חזרה לחדר ומפה לשם אני חושבת שאני לאט לאט מגלה מה היה השלב הבא באגדת דיינימור." אמרתי בבוז ושילבתי ידיים.
"תשאל מי עשה את זה ותגלה לבד איזה פרצוף היא עושה כשהיא משקרת." רטן ליאם והביט בריצפה.
"קודם כל, אני לא שיקרתי, זה פשוט קרה.
דבר שני, אני כבר לא מוכתמת, אין סיבה שמישהו ינסה לשכב איתי סתם ככה." התגוננתי בכעס.
"לא, לא, נסיכה אהובה," קם ממקומו ומשך בידי, מאלץ אותי לקום ולהתייצב מולו.
"אין ספק שאת חוזרת להיות מוכתמת." הכריז בנזיפה.
"מה?" נבהלתי.
"זה מעולם לא קרה, להפוך מישהי פעמיים למוכתמת.." אמר אד ההמום.
"צודק, אני יכול הרבה יותר." הביט באד ואז חזר להביט בי.
"את חוזרת להיות מוכתמת וקינסה.
לא, יודעת מה?" תיקן את עצמו במהירות, מדבר כל כך מהר וכל כך בכעס עד שאני בקושי מסוגלת לעקוב.
"את קינסה ומוכתמת קבועה, מעכשיו ועד שאת מסתלקת מהתחרות הזאת." לחש במעין אזהרה, הוא לא טרח להסתיר את ההכרזה בעזרת הלחישה- הוא פשוט ניסה לשמור על איפוק ולא להתפרץ.
"יש דבר כזה בכלל?!" לא התאפקתי כמוהו, התפרצתי והבטתי באד המבולבל שישב בכורסא הירוקה שלו.
"עכשיו החלטתי שיש." הכריז וחפן את אצבעותיו בשיערי.
"יותר מזה," רכן אל פניי, סנטימטר בלבד משפתיי.
"אני בכלל לא שואל אותך." לחש.
"אני לא מוכנה ל-" ניסיתי לדחוף אותו ממני, אך הוא רכן ונישק אותי לעיניי המצלמות.
לא, זו לא הכרזה מלכותית על הפייבוריטית של יורש העצר.
הוא רק מדגיש שמה ששלו- שלו, הוא מסמן טריטוריה.
הוא כל כך כעס עד שהחליט להוכיח משהו, שהוא יורש העצר, הוא מחליט עליי בין אם ארצה בכך או לא.
באותה הזדמנות הוא שולח מסר למסמם ה'אנונימי', הוא מזהיר אותו.
והדבר הכי מכעיס היה שהוא בחר לעשות את זה בשידור חי מול כל המדינה.