Ice Princess

part 4.2

Part: 4.2/ אחי, לא שכבנו
•°•°•°•&•°•°•°•

"זאת הפעם האחרונה שאני שותה!" הצהרתי והשלכתי את נעל הבית השמאלית שלי אל הקיר.
"אפילו לא התנשקתם!" התגוננה אמנדה שניסתה להתחמק מהזריקות שלי.
"זאת לא הנקודה! הוא שוב הצליח לשחק בי!" השלכתי את הנעל השנייה.
אלכס, שעמדה לצד אמנדה ליד הקיר, מיהרה לברוח רגע לפני שהנעל פגעה במקום שבו ראשה היה עד לפני רגע.
"כל מה שעבדתי עליו," חטפתי את מברשת השיער והשלכתי לפינת החדר.
"כל מה שתכננו, הכול ירד לטמיון רק בגלל כוס שמפנייה!" הפעם תפסתי בקערת הסיכות שהונחה על השידה וזרקתי אותן אחת אחת על הקיר.
"שבע כוסות שמפנייה, שתי שוטים ושלוש וויסקי!" תיקנה קלואי.
"זו לא הנקודה!" זרקתי עליה סיכה.

"זה לא אבוד! עדיין יש לך את השימלה השנייה!" לוסיה ניסתה להתחמק גם היא מהסיכות, יחד עם אמנדה, אלכס, קלואי וליאה.
"מה עוזרת לי השימלה השנייה אם הוא חושב שכן אכפת לי ממנו?!" תבעתי לדעת.
"פשוט תתגרי בו בחזרה ותעזבי כמוהו!" הציעה ליאה והגנה על ראשה.
"אין לו מושג מה מצפה לו!" הכרזתי והשלכתי את הקערה אל הריצפה.
"מתי הכדור אמור להשפיע??" שאלה קלואי את אמנדה.
"אני מתחילה לחשוב שכדאי שניתן לך את כל הקופסא." מלמלה אלכס.
"היית צריכה להשאיר אותה עם כאב הראש, לפחות אז היא לא זורקת עלינו דברים." נזפה ליאה.

ארבעה דפיקות קלות נשמעו על הדלת, אמנדה הזדרזה להתקרב.
"מה?!" פתחתי את הדלת בתנופה, אחד המשרתים עמד שם בהיסוס ונבהל כשקיבלתי את פניו.
"תפסיקי לצעוק על זרים." נזפה בי אמנדה.
"מה אתה רוצה?" נאנחתי כשהבנתי שהיא צדקה.
"מישהו שלח לך חבילה." הושיט את ידו שאחזה חבילה עטופה בנייר חום.
"אם זה ליאם," חטפתי את החבילה וטרקתי בפניו את הדלת.
"אני נשבעת שאני שורפת את זה כאן ועכשיו." קרעתי את העטיפה ופתחתי את הקופסא.

"חולצה מכופתרת?" שאלה אמנדה והוציאה את החולצה הלבנה מהקופסא.
מה שהיא פספסה, היה את הפתק שאני הוצאתי.

'אני מצטער שהדברים השתבשו,
מעולם לא רציתי לאבד אותך.

אם זה עוזר במשהו, המחתרת שלנו נקראת 'פתיתי שלג.'
בהשראתך, כיוון שתמיד התלוננת שאת נסיכת הקרח.
כל מה שרציתי היה שיהיה לך ארמון שבו תוכלי להפשיר.

באהבה, ג׳ייק.'

"כולן לצאת מהחדר," ביקשתי וחטפתי את החולצה מידה של אמנדה.
"עכשיו!" דרשתי והן הזדרזו לצאת ולטרוק אחריהן את הדלת.

"חולצה לא תתקן את מה שעשית!" צעקתי לפתק, כאילו היה מסוגל לשמוע אותי דרכו.
"שלא תעז," החנקתי יבבת בכי.
"שלא תעז להגיד שזה היה בשבילי!" נפלתי לריצפה בייאוש וחיזקתי את אחיזתי בחולצה המקוללת.
ידעתי בדיוק מה החולצה הזאת.