Part: 4.1B/ מסיבת פיג'מות
•°•°•°•&•°•°•°•
"אני לא מבינה, השומרים אפילו לא מסתכלים עלייך." צחקה נואל כשהתיישבנו במקומנו, וחולצת הטרנינג הרטובה עוד מונחת על השולחן בתיקווה שתתייבש בקרוב.
למרות שהמוסיקה פסקה ורוב הבנות כבר עזבו, אנחנו המשכנו לשהות בחדר, לפטפט, לזלול ולשתות.
"אפילו בארוחות ליאם לא מסכים שיסתכלו עליה, מפחיד לחשוב מה יעשה כשיגלה מה קורה כאן." צחקה קלואי.
"הוא סתם מעצבן, למי אכפת." התערבתי ואכלתי ממאפה השוקולד שלי.
"ועדיין, השומרים לא מעזים להסתכל עלייך." הזכירה ליאה.
"הם מוזמנים להסתכל." קמתי ממקומי יחד עם המאפה והתקרבתי לזוג שומרים בקצה החדר, הבנות ממהרות אחריי.
"אתם תהיו כאן כל הלילה?" פתחתי בשיחה.
"כדאי שנחזיר אותה למקום לפניי שרייצ׳ל תחגוג על המצב." הזהירה נואל ויחד עם הבנות משכו אותי חזרה אל מקומנו.
"כמה שתית?" נזפה בי.
"כמה שליאה שתתה." התגוננתי והתיישבתי על הספה.
"וכמה ליאה שתתה?" שאלה קלואי את ליאה.
"תלוי, כבר אמרתי שאתן חברות מדהימות?" שאלה בסקרנות.
"את תמיד מוזמנת להגיד שוב." חייכתי אליה.
"אוי לא." נאנחו קלואי, נואל ולוסיה.
דפיקות נשמעו על הדלת.
"אני אלך לפתוח." הציעה נואל וקמה ממקומה אל הדלת, כיוון שרק לבנות מותר לפתוח את הדלת במסיבה והשומרים חייבים להישאר במקומם.
היא פתחה מעט את הדלת ומיהרה לטרוק בחזרה ולהסתובב אלינו, נשענת בגופה על הדלת.
"הנסיך!" הכריזה בלחישה כשהדפיקות התגברו.
היא הסתובבה מעט, נעלה את הדלת בעזרת המפתח הבנוי בו ומיהרה אלינו.
"צריך להסתיר אותה." אמרה בלחישה.
"או לפחות להלביש אותה." אמרה קלואי בהיסטריה.
נואל חטפה את החולצה מהשולחן ומיד השליכה אותה חזרה.
"היא רטובה לגמרי, איך זה יכול להיות?" שאלה.
"אולי זה קשור לרייצ׳ל שהיתה פה ושפכה מים על החולצה?" שאלה ליאה בילדותיות.
"ידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה!" אמרה ליאה.
"למה אתן כל כך בהיסטריה?" קמתי על רגליי.
"פשוט שקט." נזפה לוסיה ויחד עם נואל וקלואי, ניסתה למשוך בידי אל מאחוריי הספה כדי שאתכופף והספה תוכל להסתיר אותי.
"אתן חושבות שיש לו מפתח?" שאלה נואל והביטה בדלת שלרגע פסקה מלהידפק.
"אני יודעת שיש לו מפתח." השיבה לוסיה והביטה גם היא בדלת.
צליל נקישה נשמע ממרחק, הידית ירדה מעט.
"תהיי בשקט, בסדר?" התחננה קלואי בזמן שהסתתרתי מאחורי הספה הכחולה.
"אני לא מבינה למה." גנחתי בתסכול וקמתי על רגליי.
"אתן כאלה היסטריות, למי אכפת מהנסיך הטיפשי הזה בכלל?" נזפתי והתקרבתי אל הכניסה.
אחזתי בידית ופתחתי את הדלת בתנופה, כשהבחנתי בליאם המבולבל- מיהרתי לטרוק אותה בתנופה זהה ומיד לפתוח אותה לכדי חריץ.
"מה הסיסמא?" שאלתי בילדותיות.
"כדאי לך לפתוח את הדלת הזו." דרש.
"טעות." אמרתי בחיוך, סגרתי את הדלת והסתובבתי חזרה אל הבנות.
"רואות? טיפלתי בזה.
עכשיו רק צריך לחכות שהחולצה תתייבש ונוכל לחזור לחדרים." הכרזתי בחיוך.
"אני לא מבינה למה הדרמה בגלל ליאם, הוא בטח מחפש את רייצ׳ל שלא נמצאת כאן בכל מקרה.
חוץ מזה, איפה החולצה שלי בכל מקרה?" רטנתי ונעמדתי במרכז החדר בדרך אליהן וחיפשתי בעיניי את החולצה.
"אין לך מושג," שמעתי את ליאם נעמד מאחוריי.
"בכמה צרות את נמצאת." לחש אל אוזני הימינית בנזיפה.
"מה אתה עושה פה?" הסתובבתי אליו.
"אני גר כאן." השיב כאילו זה ברור מאליו.
"יש לי שאלה," התקרבתי ולחשתי לאוזנו.
"אם תהיה המלך ותעבוד בארמון, זה כאילו שאתה תעבוד מהבית?" הסתקרנתי בילדותיות.
"את שיכורה?" התקרב וניסה לבחון את המצב.
"מה אכפת לך?" רטנתי והתרחקתי ממנו צעד אחד אחורה.
בתגובה, הוא נאנח ותפס בידי וניסה למשוך אותי אל מחוץ לחדר.
"תעזוב אותי!" דרשתי והתנערתי מידו.
"אני לא מאמין שעוזבים אותך לשעתיים ואת מספיקה להשתכר ולאבד את החולצה שלך!" נזף, שלח מבט מאיים אל השומרים והם מיהרו לעזוב את החדר בהקלה.
"לא איבדתי אותה, היא איפה שהוא בחדר." התגוננתי ושילבתי ידיים.
"פשוט היה לי חם." תירצתי כדי לא להישמע פתטית שנשפך עליה יין בזמן שלקחה מגש מאפים.
"לא אכפת לי שהיה לך חם."
"אז מה אכפת לך שאני שותה?" הוצאתי לו לשון בילדותיות, תופסת אותו על חם.
"נסיכה לא אמורה להשתכר." השיב ושילב ידיים בהתגוננות.
"נסיך לא אמור להתערב."
"אל תתחכמי." הזהיר
"כולן פה שתו," הצבעתי על הבנות מאחוריינשניסו להביט בכל דבר מלבדנו.
"למה רק לי אסור?"
"כי לא כולן מעניינות אותי." סידר את שיערי מאחוריי אוזניי.
"ועדיין אני היחידה שננזפת מול כולם." מלמלתי בטון פגוע.
ליאם הגניב מבט מהיר אל קלואי שמיד הבינה את הרמז.
"הו, תראו מה השעה! הגיע הזמן שנלך." הכריזה.
"אני צריכה ללכת לישון." אמרה נואל ומשכה את ליאה יחד איתה.
"אני... יש לי דגים להאכיל." אמרה לוסיה והתקרבה אל הדלת.
"יש לך דגים?" שאלתי בהתמוגגות.
"איך קוראים להם?" ניסיתי להתקרב אליה אך ליאם אחז בידי ועצר בי.
"אני אכיר לך אותם בהזדמנות." תירצה ויצאה מהחדר יחד עם שאר הבנות.
"את נסיכה, את לא אמורה להשתכר ולאבד את החולצה כי חם לך." הזכיר והרים מעט את קולו, מנסה להבהיר כי מה שעשיתי, מה שזה לא יהיה, היה לא בסדר.
"הנסיכה היחידה שאני טובה בלהיות זאת נסיכת הקרח!" צעקתי בחזרה.
"והנסיכה של דינימור!" השיב בטון זהה.
"תואר שאני צריכה לחלוק עם עוד ארבע עשרה בנות!
ועדיין, הן לא ננזפות אחרי ששתו ויותר מזה, אני בטוחה שג׳סי שתתה בקבוק שמפנייה שלם לגמריי לבד." הפנתי אליו אצבע מאשימה.
"ג׳סי לא מעניינת אותי!" הצהיר בכעס דומה, נסחף אחריי לריב מחודש.
"את נסיכת ירח-" התקרב.
"כמו עוד ארבע עשרה בנות כאן." נעצתי את עייני בדלת מאחוריו, לא מעוניינת לשמוע את המשך הדברים.
"את באמת מקנאה למעמד הנסיכה?" התקרב אליי בלחישה, מלטף את שיערי וחומק ללטף את פניי, מאלץ אותי להביט בו.
"תפסיק לחזור על זה, אני לא נסיכה של אף אחד." התרחקתי מידיו בכעס.
בהתאם, הוא התקרב בחזרה.
"אבל את הנסיכה שלי." הכריז בלחישה מתוקה.
"תפסיק כבר, אני לא!" הפנתי אליו את גבי בכעס בניסיון נואש להתאפס על מה שקורה.
"הגיע הזמן שתקבלי את האחראיות המוטלת עלייך מרגע כניסתך לארמון.
את נסיכת ירח, בין אם תאהבי את זה או לא!" החזיר בכעס משלו.
"תפסיק להתווכח עם אישה שיכורה!" דרשתי והסתובבתי אליו בחזרה, מעט מבולבלת.
"תפסיקי לשתות ותתחילי להתנהג בהתאם למעמד שלך!" דרש גם הוא ונעמד קרוב יותר אליי.
"מעמד שאני חייבת לחלוק עם עוד ארבע עשרה בנות." לחשתי וחזרתי לנעוץ את עיניי בדלת.
"את מקנאה למעמד הנסיכה?" שאל שוב, חפף את פניי בידיו, מאלץ אותי להביט בעיניו שנדמו פגועות.
"אני מקנאה לנסיך." לחשתי בעצב.
"באמת?" שאל והסיט את שיערי אל מאחורי גבי ולבסוף הניח את ידיו על מותניי.
"בנסיכה, כלומר.
אני מקנאה בנסיכות, אתה נוזף רק בי, אז אני מקנאה בהן." מיהרתי לתקן את דבריי בבלבול.
"אני רוצה ללכת." התרחקתי ממנו והתקרבתי אל דלת היציאה.
הוא תפס בידי, עצר אותי ועטף את מותניי בזרועותיו בזמן שעמד מאחוריי.
"אין מצב," הסיט את שיערי והסתובבתי להביט בו.
"שאני נותן לך ללכת." הצהיר וליטף את שיערי ברכות.
"אל תתן." לחשתי נמסה למגעו.
הוא רכן לאוזני השמאלית ולחש
"כלומר, אין מצב שאני נותן לך ללכת ככה."
הוא כזה ילדותי.
"אני אשלח את אמנדה שתבוא לקחת אותך יחד עם חולצה חדשה." הניח נשיקה קלה על הלחי השמאלית שלי.
"לא צריך," מלמלתי ועצמתי עיניים, מתענגת על כל מגע שלו.
"גם ככה חם." תירצתי.
"פרינסס," לחש בחספוס.
"מחר, כשתתעוררי ותכעסי על עצמך שלא הצלחת להמשיך להתעלם ממני," נישק את קו הלסת שלי בהתגרות.
"אני מבקש שתזכרי דבר אחד." המשיך ועבר לנשק את צווארי.
"מה?" שאלתי בשקט.
"שזו פעם אחרונה," נשך קלות את צווארי ומיד נישק שוב.
"שאת שותה." לחש שוב לאוזני, התרחק ממני ופנה לדלת.
"אמנדה תגיע בכל רגע." הכריז ויצא מהחדר.
"הוא כל כך ילדותי." נאנחתי בתסכול.
•°•°•°•&•°•°•°•
שלום לכל אלה שבוודאי שוב יפתחו בלילה לבן.
כמנהגי בכל פרק שכולל אלכוהול, לפחות בספרי 'fake Princess, אני מדגישה:
לשתות אלכוהול לא יגרום לנסיך שלך להודות שאת הנסיכה שלו.
זה כן יגרום לך כאב ראש מחר בבוקר.