Part: 1.0/ תחושות
--------------------&-----------------
"קומי, נ-" "אם את מתכוונת לפנות אליי בגינוני כבוד, אני נשבעת לך שאני לא אזוז מהמיטה במשך שבוע." נכנסתי לדברייה של אמנדה
"קומי כבר נודניקית?" היססה והניחה את מגש ארוחת הבוקר על השולחן שבחדרי.
"כבר יותר טוב." חייכתי וקמתי מהמיטה לשטוף פנים.
"אמנדה, תקראי לאלכס ולוסיה כדי שיצטרפו אליינו לארוחת הבוקר." ביקשתי בהתרגשות לבלות את הבוקר עם מי שנדמו כדבר הכי קרוב לחברות שיש לי.
"אני חוששת שזה לא יהיה מתאים." התנצלה "את עוד פה?" קרצתי ואמנדה ציחקקה ויצאה מהחדר.
לא עברו יותר מכמה דקות והשלושה נכנסו לחדר ומיד אחריהן משרתת עם עגלת אוכל מלאה בכל טוב.
"חבל שפיספסת את תגובתו של ליאם כשעזבתי את הארוחה כדי להצטרף אלייך." צחקה לוסי והתיישבה לצידי.
"באמת חבל!" אמרה אלכס ולא התאפקה וחיוך נפלט לה.
"אם כך, זה בהחלט בוקר נהדר! אלכס, יש היום משהו מיוחד?" הסתקרנתי
"אחר הצהריים יש ראיונות עם אדוארד באולפני הארמון. לא להיבהל, זה דבר שיגרתי בתהליך התחרות."
שלוש דפיקות קלות נשמעו מעבר לדלת, אמנדה מיהרה לפתוח אותה. משרת עמד בפתח "יש לי הודעה בשביל מיס אדריאן." אמר כשידיו מאחורי גבו וראשו זקוף.
"שוב אתה? כבר דיברנו על זה, השם שלי הוא קים ואם אתה לא מסוגל לבטא אותו כמו שצריך, אל תבטא אותו בכלל!" נזפתי.
הוא כחכח בגרונו, מתעלם מדבריי לחלוטין
"מיס אדריאן, יורש העצר ווליאם מבקש את נוכחותך בארוחת הבוקר יחד עם שאר הדסטיניות. כמו כן, גם הוד רוממותך, לוסיה, מתבקשת להצטרף לארוחה-"
"תודיע לו שאין שום סיכוי בעולם שאני-"
לפני שאני מסיימת את המשפט, הוא נכנס לדבריי
"הוא מוסר כי זה ציווי ישיר מפי הנסיך, עלייך לציית."
"איך אתה יודע מה הוא מוסר אם עוד לא סיימתי את המשפט?" התקרבתי אליו, סוקרת את גופו בחיפוש אחר מכשיר קשר
"את לפעמים כל כך צפויה שזה מגוחך." הניף את ראשו בגאווה, הסתובב וחזר למקומו הרחק מחדרי.
"ראיתן את החצוף הזה??" התממתי
"הוא צודק, את באמת צפויה." מלמלה לוסיה
"אני מדברת על ליאם! מי הוא חושב שהוא?" התפרצתי "טוב, הנסיך, יורש העצר, זה שעלול לשלוח אותך לתלייה.." אמנדה ספרה את תאריו באצבעותייה.
"הוא נסיך כמו שאני צנצנת! אכפת לו רק מעצמו ומטיפת הכבוד המסכן שנותר לו אחרי שאחותו עזבה את הארוחה. הוא כל כך מופתע מכך שאפילו המשפחה שלו מעדיפה לבלות איתי ולא איתו??" העברתי יד בשערי, מנסה לנשום עמוק ולהרגע.
לוסיה והבנות נעמדו, המומות מדבריי.
"אני בטוחה שאת לא מתכוונת לזה." ניסתה לוסיה להרגיע אותי "אני מתכוונת לזה ולעוד הרבה דברים." רטנתי.
"יש לך שלוש שניות." קול גברי נשמע מאחורי.
אוי לא...
אני מסתובבת באיטיות, עוצמת עיניים ומתפללת שזה רק חלום רע.
"גם אם תעצמי עיניים, אני עדיין פה." היה זה הנסיך ליאם. קולו נשמע מאופק אך כועס, כאילו לא באמת ניסה להסתיר זאת.
"לא נכון, אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי." מחאתי כמו ילדה קטנה.
"אני חוזר, יש לך שלוש שניות." גיחך ופקחתי עיניי. הוא עמד בחליפתו המהודר וידיים שלובות מאחורי גבו.
"שלוש שניות למה?" שאלתי בחשש.
"שלוש שניות לרדת לחדר האוכל בחיוך מתוק, כיאה לדסטינית, יחד עם לוסיה." קולו השתנה ברגע, הוא קר ומזהיר, כאילו ארס נוטף ממנו.
אחרת ייתלו אותך המשכתי בדימיוני את המשך המשפט.
"אחת, שתיים," הוא התחיל לספור והבנות הסתכלו עליי, לוסיה מיהרה לצאת מהחדר לכיוון חדר האוכל.
"ואם לא?" נעמדתי מולו עם טיפת האומץ האחרונה שלי.
הוא גיחך, התקרב ותפס בכתפי, מושך אותי אל מחוץ לחדר.
"שלוש." חייך כשמשך בי אל המעליות.
"אסור לי להשתמש במעלית." התגרתי בתסכול "גם אסור לך לרדת עם פיג'מה. גם למשרתת אסור להישאר לישון איתך. גם אסור לך לסרב לציווי ישיר מהנסיך. אבל נדמה שכל אלה לא הפריעו לך, נכון? אני לא אתפלא אם אגלה שאת שוכבת עם אחד השומרים." צחק ודחף אותי בגסות אל תוך המעלית.
אני עדיין בפיג׳מה!
לא עברו יותר מכמה רגעים והגענו אל כניסת חדר האוכל "אני יכולה לבד, תודה." רגזתי ונכנסתי בכוחות עצמי אל חדר האוכל. כל המבטים התרוממו לעברי, או לעבר הפיג׳מה שלי. נואל לורנס לא יכלה להסתיר את חיוכה, אם כי שאר הבנות התאפקו עד כדי שלמות.
"אתן רוצות גם פוסטר? כי אני בטוחה שאפשר לסדר את זה." נזפתי בהן והן מיד חזרו להביט בצלחתן.
מיהרתי להתיישב במקומי, חמישה מקומות ישיבה מצידו של הנסיך אשר יושב בראש השולחן ולצידו הנסיכה לוסיה.
"תאכלי משהו." ביקש הנסיך וכולן השתתקו, רק לאחר רגע הבנתי כי הוא פונה אליי. "זה בסדר, כבר אכלתי עם אחותך." לוסיה לא הצליחה להתאפק ופלטה נחירת צחוק.
לחשושים החלו באולם "תאכלי." הפעם ציווה מאשר ביקש.
"אל תגיד לי מה לעשות." קמתי על רגליי, מתוסכלת מהיום הזה.
"תראי אותי." קם גם הוא, הלחשושים פסקו וכולן הביטו במופע הבידור המשעשע.
"כבר ראיתי, ונדמה שלא ממש הלך לך, נכון?" גיחכתי בזלזול "אתה חושב שרק בגלל התואר שלך כולם צריכים לעשות מה שאתה אומר?" שילבתי ידיי בכעס
"תתפלאי, הם באמת עושים." גיחך גם הוא בניצחון "לא, אדוני, הם פשוט מפחדים שתתלה אותם בכיכר!" צעקתי ופרסתי ידיי לצדדים.
"הגיע הזמן שתפחדי גם את! כל אחת כאן צריכה לעשות בדיוק מה שאני אומר לה ולא פחות. לדוגמא; נואל, תעמדי בבקשה." הנערה הבלונדינית מיהרה לעמוד כבקשתו.
"תודה, חיזרי לשבת." כמובן, היא מיהרה לחזור לשבת.
"ביום שאפחד ממך, השמיים יפלו!" רעד חלף בגופי, סימן לכך שאני משקרת. הוא שם לב וגיחך.
שקרנית, את מתה מפחד.
"אתה סך הכול נסיך מלוכלך שדואג לתחת של עצמו. אף אחת כאן לא באמת רוצה להיות בשולחן הזה! ושלא נדבר על להיות בקרבתך! החברה הכי טובה שלי התאבדה רק בגלל המכתב הזה! אבל זה לא משנה, היא בכל מקרה הייתה מתה במהלך התחרות הזאת!" צעקתי בתסכול, תופסת בשיערי.
קשה לי לנשום.
"תסתמי את הפה שלך! את כזאת.. כזאת.." הניח ידיו על השולחן, מחפש את המילה הנכונה "את כזאת ונוּס!" התפרץ.
דממה שררה באולם, מזלג נפל.
זיק של חרטה חלף בפניו, ונעלם מהר לפני שמישהו הספיק להבחין בו.
זה הזמן, אברח כאילו נפגעתי ואלך לטפל בהתקף החרדה המתקרב. החלטתי.
"אתה אידיוט!" אמרתי בתמימות וכיסיתי את פניי, כאילו אני עוד רגע אתפרץ בבכי וברחתי מחדר האוכל.
הוא חזר להתיישב במקומו. "חיזרו לאכול." ציווה על שאר הבנות וכך הן עשו.
רצתי אל המעלית, מתנשפת ולוחצת על גרוני, קומה 3, יצאתי מהמעלית ורצתי אל חדרי.
"משאף!" קראתי ואמנדה רצה לעברי, מנסה להבין את פשר ההתפרצות וההתנשפויות.
"מה?" שאלה והניחה ידה על ליבי, הבעת פנייה הסגירה כי ליבי דופק במהירות.
"משאף!" קראתי שוב ורצתי אל השידה, הפכתי את המגירות, את המדפים, כלום.
התיישבתי באפיסת כוחות, מנסה להסדיר את נשימתי.
"אוי ואבוי!" קראה אמנדה והמשיכה לחטט בחדר, עד שמצאה את המשאף המיוחל באחת המגירות שלצד המיטה.
"מהר, תשאפי את זה." התחננה כשהתחלתי להיות מטושטשת.
"זה לא זה..." מלמלתי כשהבחנתי במשאף הריק.
ליאם התפרץ אל החדר, משאף נוסף בידו והוא מיהר לשבת לצידי, ממקם את המשאף בשפתיי וממתין שאשאף.
תנשמי מטומטמת נזפתי בראשי ומיהרתי לאחוז במשאף.
חשתי הקלה עצומה כשהאוויר שב לראותיי.
"איך ידעת להביא משאף?" מלמלתי בזמן שאני משתעלת. "נזכרתי שאת חרדתית ולהיזכר בלוסי גורם לך להתקפי חרדה." הסביר והתרווח בהקלה ובנוחות על הריצפה, כאילו אבן נגולה מעל ליבו.
"אדוני, אני צריכה להתחיל לארגן את מיס אדריאן לקראת הראיון." אמנדה מיהרה לרמוז לנסיך לצאת מהחדר, אך לפני שזה הספיק להביט בה, לוסיה התפרצה לחדר.
"הראיונות, הם מתקיימים היום, נכון?" שאלה מתנשפת. "כן." השיב לה ליאם וקם על רגליו "אני חושבת שהם הולכים לשאול אותך על האזעקה מאתמול. תתכונן." אמרה בפנים רציניות מתמיד. ליאם הנהן ויצא מהחדר.
"יש לי תחושה רעה." מלמלתי והתיישבתי מול המראה כדי שאמנדה תסדר לי את השיער והאיפור לקראת השידור.
"את אחריי התקף וכמעט מתת לי בחדר. לא ציפיתי שתהיה לך הרגשה בעננים." רטנה אמנדה.
"לא, זה לא זה. אני פשוט... עזבי, אני סתם מדברת שטויות."