ככל שאמה הלכה במעבר כך הוא ניהיה יותר ויותר חשוך וכך גם יותר צר. התקרה הלכה ונעשתה נמוכה יותר ויותר ואמה מצאה אותה במצב שבו היא זוחלת לעבר היציאה. אמה הייתה מבוהלת והשתדלה לא להרעיש, אך פתאום כאשר אמה התקדמה לעבר הפתח הרצפה חרקה.
פתאום הקולות מהחדר הראשי נפסקו ובכל האזור השתררה דממה מוחלטת.
קצב פעימות הלב של אמה הלך והתגבר, וכך גם הדממה. לבסוף מישהו אמר: "אני אלך לבדוק מה קורה" "אם... אם יורשה לי, לדעתי בת האנוש התעוררה" אמר עוד מישהו "אם ככה נצטרך למצוא אותה במהירות האפשרית!" אמה נבהלה מאוד ובלי לחשוב פעמיים החלה לזחול חזרה לעבר החדר אז כאשר המעבר החל להתרחב ונעשה גבוהה יותר אמה נעמדה והתחילה לרוץ כמו שהיא לא רצה מעולם.
אמה הגיע לחדר, היא עמדה עכשיו עם הגב אל המעבר והסתכלה לכל הכיוונים וכאשר הסתובבה בחזרה להסתכל אם אין עדיין אף אחד, היא קפאה על מקומה.
---------------------------------------------------------
לאחר ששכבה אמה מעולפת זמן מה היא החלה להתעורר, שנית, אך הפעם היא לא התעוררה בתוך חדר העץ הקטן. הפעם היה זה חדר עץ ענק, למעשה הוא היה דומה למפעל ענקי אמה ראתה במטושטש אנשים בקומות העליונות יותר הם נראו לה דיי קטנים, אך היא חשבה שזה בגלל הפרשי הגובה העצומים.
אמה לא זכרה מה קרה ולמה היא שוב שוכבת במיטה קטנטונת מעץ.
היא רק זכרה שניסתה לברוח ממשהו או ממישהו, היא ניסתה להזכר אך לשווא.
לפתע נשמעו קולות מוכרים לאמה לא רחוק ממנה "הפחדנו את הילדה, אני חושש שמשהו יקרה לה אם לא נטפל בה בקרוב..."
"אל תדאג, היא אמורה להתעורר עוד מעט אז, כבר נספר לה את הכל."
הפעם אמה לא פחדה ההפך היא הייתה מאוד סקרנית לגלות מה קרה לה ולמה באמת היא פה.
שני האנשים הגיעו אל אמה, ורק אז היא נזכרה למה התעלפה.