לאחר חודשיים
"מזל טוב!" כולם צעקו יחדיו ברגע שהספירה לאחור הסתיימה. מתבגרים שונים שאת רובם בכלל לא הכרתי קפצו עליי וחיבקו אותי ביחד. זה לא הפריע לי האמת, אני ידעתי שאבריל תזמין את כולם, כך שהכנתי את עצמי נפשית ופיזית לפני.
"תודה, תודה," חייכתי במבוכה וחיבקתי את כל מי שבירך אותי בדרך השיכורה שלו.
"בלי, את בת 19!" לוקי ואריאנה מחצו אותי שניהם בחיבוק חזק. לוקי הרים אותי כמו כלה וסיבב אותי במקום, גורם לי לצחוק.
כשהוא הוריד אותי מטה חייכתי אל שניהם והודיתי להם. אבריל דחפה את כולם הצידה ממני כשעוד אנשים באו וחיבקו אותי, וישר מחצה אותי אליה.
"בלי, מזל טוב!" היא אמרה בעליזות. צחקתי. היא שיכורה, כרגיל.
"תודה, אייב', על הכול." חייכתי ונשקתי לראשה. קראתי לקייל וביקשתי ממנו לקחת אותה אל המיטה שלה. זה בהחלט לא נראה שהיא תשרוד עוד כמה דקות בעמידה.
"בל, יש מישהו בדלת, לפתוח?" מייגן, בחורה מהקולג', צעקה אליי מבעד למוזיקה הרועשת. כנראה עוד כמה אנשים שאבריל הזמינה.
אני רק מקווה שזה לא יימשך והיא תערוך מסיבה בכל יום. אני דיי קיוויתי שהדירה שלנו תהיה מקום מפלט לקיץ ולא מקום לערוך מסיבות.
"לא, זה בסדר, אני אפתח!" צעקתי בחזרה ודחפתי את עצמי בעדינות בין כל האנשים בסלון. לבסוף הצלחתי להגיע אל דלת הדירה ופתחתי אותה לאחר שהזזתי זוג שהתמזמז עליה.
החיוך על פניי נמחק בהפתעה כשראיין התגלה לפניי. הוא לבש חולצה לבנה שהדגישה את שריריו וג'ינס שחור, ובידיו הייתה קופסא סגולה עם סרט לבן בצורת פפיון עליה.
"היי." הוא אמר בחיוך קטן.
בהחלט לא ציפיתי לראות אותו פה. מאז התקרית בינינו, היינו עוברים אחד ליד השנייה במסדרון ואולי מבטים של 'היי' הוחלפו בינינו, אבל לא באמת דיברנו.
כשחושבים על זה, מאז ש... מאז שריידר... ואני נפרדנו, בכלל לא שוחחתי עם בחורים, חוץ מעם לוקי, קייל וטיילר כמובן. ניסו להתחיל איתי כמה פעמים בידיעה שריידר כבר לא בסביבה, אבל אני בתגובה תמיד סירבתי והמשכתי ללכת.
זה היה דיי חצוף ממני, לומר את האמת, אבל ככה הגנתי על עצמי.
"היי." אמרתי לבסוף. יצאתי מתוך הדירה וסגרתי את הדלת אחריי.
"מזל טוב," הוא אמר והושיט בפניי את הקופסא. "בשבילי? תודה רבה." חייכתי ואחזתי בקופסא בעדינות.
"את נראית נפלא." הוא החמיא ואני הודיתי לו.
"אז... אמ... איך את?" ראיין תחב את ידיו בכיסיו. "אני בסדר, מעולה האמת, אתה?" ניסיתי לחייך כמה שיכולתי, למרות הכאב החד שהרגשתי לרגע.
"גם, מצאתי עבודה בניו יורק, ואני הולך לבלות שם את הקיץ." הוא השיב. "הו, זה נהדר! אני, אבריל ואריאנה חשבנו בחודש האחרון של הקיץ לבלות שם, אז נקפוץ לבקר אותך." הרחבתי את חיוכי והוא הנהן.
שתיקה קצרה נוצרה והמצב הרגיש לי יותר מידיי מביך. בדיוק ברגע שבו התכוונתי להזמין אותו פנימה, הזוג שהתמזמז מקודם על הדלת יצא מתוך הדירה. הם נכנסו לתוך המעלית במהירות מבלי שהתנתקו אחד מהשנייה.
ראיין ואני העברנו מבט אחד בשנייה וצחקנו. "אין לי מושג מי הם," הבהרתי במהירות ושנינו צחקנו שוב.
"בכל מקרה, מזל טוב שוב... הלוואי ויכולתי להישאר אבל אני צריך ללכת." הוא אמר והחל להסתובב.
"חכה," עצרתי אותו עם קולי. "אתה לא יכול להישאר? לפחות לחצי שעה?" שאלתי בקול מתחנן.
"הלוואי, אבל אני לא יכול כרגע. זה... זה בסדר אם אני אבוא מחר? או ביום אחר?" ראיין שאל והעביר את ידו בשיערו הבלונדיני והמתולתל.
"מתי שאתה רוצה." אמרתי ברכות. זה לא קשה להבחין שהוא עדיין חושב שאני כועסת עליו. עבר המון זמן, ולמרות שלא דיברנו, זה לא אומר שלא סלחתי לו.
הנחתי את הקופסא על הרצפה והתקדמתי אליו. עמדתי על קצות אצבעותיי כיוון שראיין מאוד גבוה ועטפתי את ידיי סביב עורפו וחיבקתי אותו. הרגשתי שהוא היה קצת מופתע, אבל הוא לבסוף עטף את מותניי וחיבק אותי בחזרה.
"אתה יודע שאני סולחת לך, נכון? למרות כל מה שקרה בנינו, אני לא יכולה לכעוס עלייך לעד." אמרתי בשקט.
הוא הנהן והרגשתי את חיוכו עליי.
נפרדתי ממנו לשלום ולקחתי את הקופסא בחזרה, נכנסת אל תוך הדירה החדשה.
***
לאחר כשעתיים או יותר, הדירה סוף סוף התפנתה מכל המתבגרים. אבריל הייתה במיטתה, כמו שביקשתי מקייל, ואריאנה נרדמה בטעות על אחת הספות יחד עם לוקי.
צחקתי בשקט והעברתי את מבטי על הדירה המלוכלכת. התלבטתי אם לנקות אותה עכשיו, ולבסוף החלטתי שאני אוכל משהו, אלך לישון ומוקדם בבוקר אני אנקה.
זרקתי את נעלי העקב שלי הצידה, והתיישבתי על הכורסא הוורודה של אריאנה בצד הסלון, יחד עם המתנה של ראיין בידיי. נשמתי עמוק ופתחתי את הסרט הלבן, ולאחר מכן הרמתי את מכסה הקופסא.
לפני הכול, הרמתי את הפתק הקטן והלבן שהיה בתוך הקופסא.
"מקווה שתאהבי.
ומקווה שתסלחי לי.
אוהב, ראיין."
חייכתי ברכות והנחתי את הפתק ברכיי. הדבר הראשון שהיה בקופסא היה שני כרטיסי VIP למשחק כדורסל בשבוע הבא. פתחתי את עיניי בהפתעה וחיוך ענקי גדל על שפתיי. התכוונתי לראות את המשחק מהבית כי הכרטיסים יקרים במיוחד.
ראיין באמת לא היה חייב. אני כל כך הולכת להתקשר ולהודות לו מיליוני פעם. והוא הולך לבוא איתי, בין אם הוא רוצה או לא.
הדבר השני שהיה בקופסא היה פרח בצבע תואם לקופסא. חייכתי כי ראיין יודע שאני אוהבת בפרחים. במיוחד סגולים.
הנחתי את הפרח גם כן על ברכיי. הדבר השלישי בקופסא גרם לי לחייך ולצחוק יחדיו. קופסת גלידת תות קרה הייתה מונחת שם, גורמת לי לקרון מאושר.
זה עוד דבר שאני בחיים לא מוותרת עליו, גלידת תות.
כדאי מאוד לראיין לבוא מחר, כי אני הולכת לחבק אותו כל כך חזק עד שהוא יתחנן שאני אשחרר אותו.
התרוממתי על רגליי והתיישבתי באחד הכיסאות ליד האי במטבח יחד עם קופסת גלידת התות וכפית קטנה.
זה מזכיר לי משהו, בפעם האחרונה שנהניתי כל כך מגלידה הייתה שהלכתי עם...
ריידר קפץ למוחי ומיהרתי לנער את ראשי במהירות. בחודשיים האלה לימדתי את עצמי לנסות ולשכוח אותו, בשביל שנינו. זה סתם הורס אותי מבפנים להיזכר בו ולדעת שאני לא יכולה לדבר איתו או בכלל להיות בקשר איתו. לא משנה כמה אני רוצה ואני צריכה אותו.
יכולתי להרגיש את עיניי מנצנצות ואכלתי מהגלידה במהירות עד שמוחי קפא. קפצתי מהכיסא והכנסתי את הגלידה בחזרה אל המקפיא.
אספתי את שיערי הארוך לקוקו גבוה והתקדמתי אל החדר שלי. תקתוק בדלת גרם לי לעצור את צעדיי. נאנקתי וצעדתי בעייפות אל הדלת. הצצתי דרך החור לפני שפתחתי אותה. מאחור מידיי מכדיי לפתוח את הדלת סתם ככה.
שום בן אדם לא נראה.
הרמתי גבה ופתחתי את הדלת בזהירות.
התקדמתי מעט ויצאתי מתוך הדירה, מביטה לכל צד בבלבול. אף אחד.
כשהורדתי את ראשי מטה, תמונה הפוכה הופיעה לפניי. התכופפתי בחשש, מרימה את התמונה בעדינות והופכת אותה.
כל הצבע נעלם מפניי כשהבחנתי באנשים שבתמונה שהוחזקה בידיי.
אלה אני וריידר, מיום חתונתה של טיפאני, אחות של קייל. פלאשבקים החלו להופיע בראשי.
צלם הגיע לפנינו ושאל אם אנחנו רוצים תמונה.
"כן!" קפצתי בחיוך ועצרתי אותי ואת ריידר במקום. אני כל כך אוהבת תמונות, וכשחושבים על זה - אני חייבת אחת עם ריידר. "בחיים לא." ריידר מחה. ידעתי שיגיע מצב כזה, הוא שונא להצטלם. נאנחתי קלות, מסמנת לצלם לחכות ומסתובבת לעבר ריידר. "בבקשה?" התחננתי בשקט.
ריידר נאנח כשראה את מבטי הרך וסובב את שנינו אל הצלם, מניח את ידו סביב מותניי. חייכתי והנחתי את אחת מידי על חזהו.
"חיוך!" הצלם הודיע לפניי שצילם את שנינו יחד והמשיך בדרכו.
"אחרי שהתמונות יצאו אני משמיד אותה." ריידר ציין. "מה? לא! אני רוצה אותה!" קפצתי במקום, "המתנה הכי טובה בעולם תהייה לקבל תמונה שלך, ועוד איתי." הקנטתי בחיוך, יודעת עד כמה הוא שונא תמונות.
"אין מצב. אני אחתוך אותי ואשמור את הצד שלך." הוא אמר בקולו הנוקשה. נשפתי בבוז על דבריו.
יום יבוא ואני אכריח אותו לשמור את התמונה שלמה.
מה זה עושה פה? מי שם את זה פה?
חיוך רך הופיע על פניי כשהבחנתי בריידר בתמונה. הוא לא חייך אל המצלמה, הוא הסתכל עליי, וחייך מעט.
קירבתי את התמונה לליבי וניגבתי דמעה שזלגה מעיניי.
"תמונה יפה, לא?" קול שנשמע גרם לי להתרומם על רגליי בחזרה ולקפוץ בבהלה.
נשמתי נעתקה ואיבדתי כל תחושה בגופי כשהבחנתי בריידר נשען על מעקה המדרגות. ידיו היו משולבות וחיוך קטן היה על שפתיו כשהוא בחן את פניי המבוהלות.
המשכתי להביט בו בהפתעה. לרגע חשבתי שאני מדמיינת.
"ר-ריידר?" גמגמתי. התמונה רעדה בידיי ככל שהמשכתי להסתכל עליו.
ריידר הנהן, החיוך הקטן עדיין מופיע על שפתיו. התמונה נפלה מידי ורצתי אליו.
עטפתי את ידיי במהירות סביבו, מחבקת אותו עם כל הגעגוע שהיה בי. ריידר הידק את החיבוק ונשק מספר פעמים לצווארי. "התגעגעתי אלייך. התגעגעתי כל כך. איך אתה פה?" שאלתי וחפנתי את פניו בידיי, מנשקת את שפתיו שוב ושוב.
"אלה היו חודשיים קשים, אבל סידרתי את הדברים." הוא השיב וליטף את גבי בידיו.
"מה זאת אומרת סידרת דברים?" שאלתי בבלבול, אך ההתרגשות לא נעלמה ממני אפילו לרגע, וקצב ליבי לא הפסיק לדהור.
"אני לא הולך להיעלם לך יותר. אין יותר 'עבודות' אצל בנג'מין, ודברים כאלה." הוא אמר, וחיוך ענקי עלה על שפתיי.
לא הייתה לי יכולת לדבר, ופשוט נישקתי אותו. הוא הרים אותי אליו ועטפתי את רגליי סביבו בתשוקה. "הו, ומזל טוב." הוא אמר בחיוך בין נשיקה ונשיקה.
חייכתי כאשר הוא התקדם אל הדירה שלי, כשאני עדיין עליו, ומיהרנו לסגור אותה אחרינו.
אם מישהו בתחילת שנה היה אומר לי שאני וריידר הונק נהיה ביחד, ושנעבור את כל זה, הייתי מתפוצצת מצחוק. בחיים לא הייתי מאמינה לכך.
למרות מה שכולם אמרו, עדיין היינו השילוב הכי טוב שיכול להיות ביחד.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. העתיד הוא לא צפוי והווה תמיד יכול להשתנות, וכך גם ההחלטות שלנו.
אבל אם יש משהו שאני בטוחה בו, תמיד... אבל תמיד... נחזור אחד אל השנייה ונתאהב מחדש, כאילו אף פעם לא נפרדנו או וויתרנו אחד על השנייה, כי אלה מי שאנחנו. ותמיד נילחם עלינו לא משנה מה.
**~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ **
ונגמררררר! וואו! אני מקווה שאהבתם ומקווה שהתאהבתם בהם כמו שאני התאהבתי כשכתבתי את זה לפני 5 שנים. (וואו, איך הזמן טס)
למרות שממש התביישתי באיך שהייתי כותבת פעם, אני שמחה שהעליתי את הסיפור, לא רק כי תמכתן בו בצורה מטורפת וזה חימם לי הלב, אלא גם כי בזכות הסיפור הזה הבנתי כמה השתפרתי והתקדמתי ביכולות הכתיבה שלי, שזה תמיד נחמד לראות!
אומנם זה סיפור ישן, ואני לא זוכרת הרבה ממנו, אם יש לכן שאלות או בקשות מסוימות אני אשמח לענות על הכול! וכמובן אל תשכחו לספר לי מה אתן חושבות על הכול ♥
*הציור למעלה הם ריידר ובל, ציירתי את זה היום לתוספת קטנה לסיום הסיפור ♥
מואה אוהבת מלא ♥ (אה ועלה פרק של רק אנחנו ;) )