(מצטערת על העיכוב, המחשב שלי היה בתיקון אז לא היה לי איך להעלות את הפרקים)
בבוקר למחרת, לאחר ארגוני בוקר מהירים לקראת יום הלימודים, נעמדתי מול המראה בחדר המקלחת ובהיתי בעצמי.
מוחי היה מוצף במחשבות על הלילה הארוך שאני, ריידר וראיין עברנו. הלילה הזה אולי יחשב כהלילה הכי מפחיד שהיה לי, אבל לא כולו היה גרוע.
המשכתי לשחזר את מילותיו של ריידר בראשי כשאמר שהוא אוהב אותי. לא הפסקתי לחייך אל המראה ולהיות שקועה בדבריו.
זה בדיוק למה אני רוצה להישאר איתו למרות כל הסכנות. כולם לא האמינו בקשר שלנו ותמיד הזכירו לי שריידר לא יכול לאהוב, במיוחד ויקטוריה. אבל זה בדיוק העניין, לא משנה מה כולם אמרו, לא וויתרנו.
אבל עכשיו שאני חושבת על זה... לא הספקתי לומר לו שאני אוהבת אותו בחזרה.
קפצתי במקומי כששמעתי את ריידר מתקדם אל הדלת. הוא קם רק עכשיו.
הדלת נפתחה וחשפה בפניי את ריידר העייף. צחקתי על ההליכה העקומה שלו כשהוא נכנס לתוך החדר וסגר את הדלת אחריו.
"בוקר טוב גם לך," ריידר נאנק כשראה אותי צוחקת. "אתה חייב לראות איך אתה נראה." צחקתי חזק יותר כשהוא מעד וכמעט נפל.
"שקט." הוא נשק למצחי ואז הרים אותי על השיש. לאחר מכן הוא פנה אל הברז ולקח את מברשת השיניים שלו.
פשוט תגידי את זה. קול בראשי הודיע לי.
א-אני לא יכולה פשוט להגיד את זה, עד כמה שאני רוצה. אני רוצה לומר את זה בזמן הנכון, ברגע שבו אני מרגישה שהמילים יכולות להתגלגל לי מהפה מבלי שאני בכלל צריכה לחשוב על זה.
כי הרגע כל מה שאני עושה הוא כן לחשוב על זה, וזה לא עוזר ללחץ שבי. עבר זמן שהיה מלא בכאב מאז שאמרתי את זה למישהו.
"בל?" קולו של ריידר גרם לי לחזור למציאות. הטתי את ראשי הצידה, מביטה בו כשהוא מנגב את פניו הרטובות.
"ממ?" בלעתי את רוקי. "את בסדר?"
"כן, כן." חייכתי וקפצתי מן השיש במהירות. "אתה רוצה שאולי נבריז ונצא לאן שהוא? ל-לדבר או סתם לראות סרט?" זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש כדיי שריידר לא יתחקר אותי. הוא שם לב מתי אני בסדר ומתי אני לא.
"נבריז? וואו אני ממש מדרדר אותך, הא?" ריידר גיחך אך לא נשמע מרוצה כל כך.
"לא לא עזוב," נענעתי את ראשי במרץ, "אתה צודק, לא כדאי, אני ממילא צריכה להשלים חומר במתמטיקה." אמרתי במהירות והעברתי יד בשיערי.
"את בטוחה?" ריידר התקדם אליי והניח את ידיו על מותניי. "כן, כן. בזמן האחרון בקושי הייתי בשיעורים ו-"
"לא, את בטוחה שאת בסדר? את יודעת... לגבי אתמול, עם פול ו-"
"כן." קטעתי אותו במהירות רק בשביל שלא אשמע את השם של הגבר השני והאכזר. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב עליו מבלי שצמרמורות לא נעימות יעברו בגופי
"אוקיי.. טוב," ריידר לא נראה משוכנע אך רק חייך ונשק לשפתיי. חייכתי ונתתי לו להרים אותי עליו כשידיי סביב עורפו.
* * *
בשיעור מתמטיקה התיישבתי יחד עם אריאנה בשורות האמצעיות. במשך השנה כבר למדנו שלשבת בשורות האחרונות זה סיוט, תמיד מפריעים שם, ואלו שיושבים בשורות הראשונות הם אלו שסובלים - הם אולי קולטים את החומר מהר יותר, אבל כל מי שנמצא בשורות האחרונות זורק עליהם חפצים, כך שהמקום שאני וארי בחרנו מושלם.
"איך את?" אריאנה שאלה אותי כאשר העתיקה מן המצגת הגדולה את המשוואות. "הא?" הטיתי את ראשי הצידה אליה.
"את יודעת, עם כל מה שקרה אתמול..." ארי הסבירה והביטה בי בעיניה הגדולות והכחולות.
"הו, אני בסדר, תודה." חייכתי חיוך קטן. ידעתי שהיא מתכוונת אל המקרה עם וינס והמשטרה כיוון שהיא לא יודעת על המקרה בדירה של ריידר. ועדיף שזה ישאר ככה. לא רק שראיין מעורב בזה, אני לא רוצה שגם היא, ובמיוחד לא אבריל.
"איפה אבריל?" שאלתי לאחר שנזכרתי שלא ראיתי אותה כל הבוקר. חיוך עלה על שפתייה של אריאנה והיא הניחה את העט הוורוד על המחברת שלה בחזרה.
"היא וקייל עדיין לא התעוררו כשקמתי. שניהם ישנים ממש חזק." היא צחקה והרחיבה את חיוכה. גיחכתי והנהנתי בראשי. אני לא יודעת לגבי קייל אבל אני כן יודעת שאייב' ישנה המון.
העברנו את רוב הזמן בשיעור בדיבורים, אך הספקתי להשלים את החומר שהיה חסר לי.
* * *
מאוחר יותר בערב התאמנתי בשק האגרוף של ריידר, כשריידר לצידי ומדריך אותי. חבטתי המון פעמים ובהרבה יותר חוזקה מהפעם הראשונה שניסיתי לחבוט בשק, וריידר לימד אותי שיטות הגנה עצמית.
"אני עייפה," נכנעתי והנחתי את אגרופיי על מותניי. התכוונתי להוציא את הכפפות מידיי אבל ריידר עצר אותי. "לא, תמשיכי, עוד קצת."
"אני כבר חבטתי בשק הזה מיליון פעם!" נאנקתי. ריידר עדיין נראה רציני.
"מה יש?" שאלתי מתנשפת. הוא לא ענה ורק שילב את ידיו.
נאנחתי וטלטלתי את ראשי לאחור. "אני לא מתכוונת להמשיך עד שתגיד לי מה העניין." שילבתי את ידיי גם כן.
ריידר נאנח בכבדות והתיישב על מיטתו, מניח את כפות ידיו על ברכיו. "אחרי כל מה שקרה אתמול.. אני רוצה שתהייה בטוחה למקרה שבו תהייה בצרה ואני לא אהיה בסביבה."
"מה גורם לך להגיד את זה?" זה היה נשמע מוזר. אני מבינה אותו, ואת האמת, אני רוצה ללמוד להילחם, אבל אני הדרך שבה הוא אומר זאת גורמת לי להילחץ מעט. כאילו... כאילו הוא בטוח שאנחנו לא נישאר יחד לזמן רב.
"לא יודע נו.. אני רק רוצה לוודא שתהייה בסדר. אני תמיד הולך להיות לצידך, כן? אבל רק למקרה, עדיף שתלמדי." בזמן שהוא דיבר כבר הספקתי להתקדם אליו ולעמוד מולו.
השקפתי מעליו, חיוך רחב על שפתיי. "אני אוהבת אותך, אתה יודע?" אמרתי מיד. אפילו לא חשבתי לפני שדיברתי, רק ידעתי שהייתי חייבת לומר מה שאני מרגישה, בדיוק כמו שרציתי הבוקר.
ריידר הרים את ראשו אליי, חיוך שחצני על שפתיו. "אני יודע." הוא קרץ.
"היי!" גלגלתי עיניים בצחקוק ונתתי לו מכה עם כפפת האגרוף לכתף. הוא רק צחק ואחז במותניי, גורם לי ליפול מעליו על המיטה.
חייכתי והוצאתי את הכפפות מידיי. "כנראה שאני בכל זאת לא מתאמנת היום עוד," שמחתי מהעובדה הזאת.
"כל עוד אנחנו נשארים ככה, לא אכפת לי." הוא אמר בחיוך מגרה ואני צחקתי. התכופפתי אליו והצמדתי את שפתיי לשלו.
ידיו רצו במורד גבי בזמן ששלי אחזו בשולי חולצתו. הוא עזר לי ושלף את החולצה השחורה מראשו, ואני התכופפתי בחזרה אלי ונישקתי אותו חזרה.
ריידר התרומם והתיישב כשאני עדיין עליו, רגליי סביבו. משכתי אותו בחוזקה אליי, לא רוצה להתרחק. ריידר העביר את שפתיו על צווארי וידיו גלשו מתחת לחולצתי.
צלצול הפלאפון של ריידר גרם לו לשלוח את ידו הצידה ולנתק את השיחה במהירות, מבלי להתנתק ממני. הוא הניח אותי על המיטה ועלה עליי.
הצלצול נשמע פעם נוספת. אני ריידר התנתקנו אחד מהשנייה ונאנחנו בכעס. ריידר התרומם ממני והתקדם אל הפלאפון שלו, מביט בצג.
הבעתו השתנתה והוא מיהר לענות. "הלו?... כן... מצטער, הייתי עסוק.." הוא הבזיק לעברי מבט מהיר וחטף את החולצה שלו מן המיטה. בזמן שהוא דיבר, הוא הכניס את החולצה דרך ראשו ותפס את מפתחות הרכב שלו מן השידה.
אני לא צריכה לשאול אותו, שנינו כבר יודעים טוב מאוד מי מדבר איתו כרגע ולאן הוא צריך ללכת, כרגיל.
שברברתי את שפתיי בייאוש והתיישבתי על המיטה בחזרה. "אני אבוא מאוחר יותר." הוא הודיע ונשק לשפתיי במהירות לפני שיצא מן החדר.
נאנחתי ופניתי אל חדר המקלחת. כשפשטתי את בגדיי ונכנסתי אל מתחת לזרם המים החמים, מצאתי את עצמי חושבת על בעיותיו של ריידר; על כמה שהייתי רוצה שזה ייפסק- "העבודה" שלו אצל בנג'מין, ועל העובדה שהוא בסך הכול בן 19.
אם זה היה אפשרי, הייתי עושה את זה במקומו. עובדת בשביל האדם הנורא הזה, בני, רק כדיי שריידר יוכל לקבל את השנים האחרונות שלו בחזרה, בלי לקבל כל שנייה שיחות וללכת להכות אנשים עם חובות... רק שיהיה לו קצת שקט ושלווה. הייתי עושה את זה, בשבילו.
עטפתי את גופי במגבת ויצאתי במהירות כששמעתי תקתוק על דלת החדר. רצתי בחזרה אל החדר כשאני אוחזת בצידי המגבת בחוזקה.
"מי זה?"
"היי, זה ראיין." הקול ענה.
"הו, היי! רק רגע, אני צריכה להתלבש," הודעתי ומיהרתי להתקדם אל ארון הבגדים שלי. שמעתי את ראיין צוחק קלות, "אוקיי, אני אחכה." הוא הודיע.
שלפתי מן הארון מכנס טרנינג שחור, גופיה לבנה משוחררת וכמובן הלבשה תחתונה. את שיערי הרטוב ניגבתי בזריזות וזרקתי את שיערי לגולגול מבולגן.
פתחתי את דלת החדר, מגלה את ראיין עומד לפניי עם שקיות פופקורן מוכנות בידיו. "פופקורן!" צהלתי כשהוא נכנס לחדר, "רגע, למה פופקורן?"
"הבטחת לי סרט לא?" ראיין חייך ומסר לי את שקיות הפופקורן. הוא התקדם אל השידה שלצד מיטתי ולקח את הלפטופ שלי.
"צודק," הודתי בחיוך נבוך. "חוץ מזה, זו דרך טובה לשכוח את מה שעברת אתמול." הוא הוסיף. "מה ששנינו עברנו," הדגשתי ברכות. ראיין הנהן בהסכמה.
השענתי את גבי על גב המיטה וכך גם ראיין, כשהוא פותח את הלפטופ שלי ונכנס אל גוגל. לאחר ויכוח קצר החלטנו לראות סרט אקשן.
ברוב הזמן דיברנו בנינו ובמקום לאכול את הפופקורן, לקחנו ממנו מעט בכל פעם והעפנו לאוויר בזמן שפתחנו את הפה והתחרינו מי מכניס יותר מהפופקורן לפה. לא ממש הקשבנו לסרט, היינו עסוקים בשטויות שלנו.
עד שסוף סוף הפסקתי לצחוק מראיין, התרכזתי בסרט ואכלתי את מידיי פעם מהפופקורן שהספקנו להשאיר ולא להעיף בחדר.
הבחנתי בעיניו של ראיין נעוצות בי מהצד, והטיתי את ראשי אליו בגיחוך. "מה?"
"אל תנסי לגרום לי לשכוח, את הפסדת." ראיין קרץ וזרק פופקורן לאוויר, תופס אותו עם שיניו. "שוויצר." מלמלתי ושילבתי את ידיי יחד.
הוא צחק ועצר את הסרט. "קדימה, דברי."
"מה היה העונש?"
"זה לא בדיוק עונש, את רק אמורה להודות במשהו על עצמך. איזה שהוא וידוי או משהו שמפחיד אותך, דברים כאלה." ראיין ענה.
"אוקיי.. אמ.. אני מפחדת מלהיות מאוכזבת שוב." השבתי. עיניי היו ממקודמות במסך כך שלא ראיתי את מבטו של ראיין.
"טוב למה אתה שותק, תגיד גם אתה משהו." גיחכתי במבוכה לאחר שהייתה שתיקה.
"את הפסדת. אלה החוקים." הוא צחק ואכל מן הפופקורן שוב. "נו," התחננתי.
ראיין נאנח אך לבסוף הנהן. "אוקיי.. אני פוחד מג'וקים."
"ברצינות?" צחקתי קלות. "לא." ראיין ענה וגרם לי להפסיק לצחוק, אבל לו להגביר את צחוקו.
"נו ראיין.. זה לא הוגן. תגיד משהו אמיתי." התעקשתי. אני לא הולכת לוותר לו. הוא החליש את צחוקו בהדרגה עד שנרגע, ולבסוף הנהן בראשו.
"בוא נראה.. אמ.. אף פעם לא ניסיתי לתקן את הקשר ביני לבין אבא שלי." ראיין אמר בשקט. זה נשמע יותר אמיתי ואישי, מה שגרם לי להתחרט על כך שהתעקשתי.
התכוונתי לומר משהו אך הוא עצר אותי, "לפי המבט שלך אני יודע שאת עומדת להצטער. וזה בסדר, אל תצטערי, לא עשית כלום." הוא חייך קלות.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלתי בלחש לאחר שנוצרה שתיקה מביכה. ראיין העביר את ידו בתלתליו הבלונדיניים ונשם עמוק. "אוקיי,".
"מה קרה בינך לבין אבא שלך?" שאלתי לאחר שקיבלתי את האישור שלו. ראיין ליקק את שפתיו ובהה במסך, בזמן שאני הסתכלתי עליו.
"הדברים הרגילים.. הוא לא היה מבלה איתי מספיק כשהייתי קטן, הוא תמיד היה בעבודה, כשהוא כן היה מגיע וסוף סוף הייתי רוצה לשחק איתו... הוא היה אומר "מצטער בן, אני עסוק." אותו פאקינג משפט כל פעם." ראיין סינן בכעס וחיזק את אחיזתו בשקית הפופקורן.
"כשגדלתי יותר..." הוא המשיך, "אבא שלי ניסה לתקן איתי את הקשר אבל אני לא נתתי לו. ואני לא אתן. הוא נתן לי ולאמא שלי לעבור יותר מידי דברים, והסתדרנו טוב מאוד בלעדיו."
"אולי זה שווה לנסות ל-"
"אין מה לנסות." ראיין קטע אותי מיד. נשפתי מעט אוויר והסטתי את מבטי ממנו.
"מצטער, מה רצית להגיד?"
"לא, עזוב," חייכתי חיוך קטן. זה לא ענייני. "בל," ראיין התעקש.
נשכתי את שפתי התחתונה ונשמתי עמוק, "התכוונתי להגיד - אולי זה שווה לנסות להשלים איתו. רק בגלל שהוא לא היה שם בשבילך בדרך שבה רצית, לא אומר שהוא לא אהב אותך. אני בטוחה שהוא ניסה לעשות הכול למענך ולמען אמא שלך, גם כשזה לא היה נראה ככה."
בזמן שדיברתי, ראיין היה שקוע ומלא הקשבה. "חוץ מזה, לך תדע, דברים משתנים כשגדלים. שניכם התבגרתם, והגיע הזמן לדבר על זה. אל תיתן לעבר להשפיע על ההווה שלך."
גם לאחר שסיימתי לדבר, ראיין עדיין הביט והיה שקט. לא רציתי להפריע למחשבות שלו כך ששתקתי גם כן, וסגרתי את מסך הלפטופ.
"יש לי עוד וידוי." ראיין דיבר לפתע. סובבתי את ראשי בחזרה אליו והתיישבתי בישיבה מזרחית. "דבר," חייכתי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר מבלי להסס. חייכתי ברכות והנהנתי בראש, "גם אני אוהבת אותך." עניתי בידידות. איך אני לא יכולה לאהוב חבר טוב שכזה?
"לא," הוא נאנח ונענע את ראשו מצד לצד. "אני. אוהב. אותך." ראיין חזר על מילותיו באטיות וברציניות רבה יותר.
החסרתי פעימה כשהבנתי סוף סוף למה התכוון. הוא.. הוא לא אוהב אותי בצורה שאני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי... הרבה יותר מזה.
"ראיין," נענעתי את ראשי, "אני..." לא מצאתי את המילים הנכונות.
"זה בסדר, אני יודע שאת עם ריידר. רק הייתי צריך להגיד את זה." הוא ניסה לחייך והתרומם מן מיטתי. פי עדיין היה מעט פעור, ולא ידעתי מה לומר.
אני שונאת את זה. אני שונאת כשדברים כאלה קורים. אחד הדברים הכי כואבים שיכולים לקרות זה כשאוהבים מישהו, אבל הוא לא אוהב אותך באותה הדרך בחזרה, וזה בדיוק מה שקרה פה הרגע.
אני שונאת את זה כי אני חוויתי את זה פעם, ואני לא רוצה שראיין יחווה את זה גם.
"ראיין, אני -"
"בל, אמרתי שזה בסדר, באמת," הוא גיחך קלות והתקדם אל דלת החדר כשאני בעקבותיו. "אני יודע שאת לא מרגישה כמוני, וזה בסדר, גם זה יקח זמן... אני אחכה לך."
ראיין נשק ללחי שלי ומיהר לצאת, לפני שהספקתי להתנגד. אני לא רוצה שהוא ירגיש ככה, גם אם הוא הכחיש שהוא בסדר.
הדרך הכי טובה להתגבר על מקרה כזה הוא לעבור הלאה, וזה מה שאני רוצה בשבילו, אני לא רוצה שהוא... שהוא יחכה לי.
הדלת נפתחה לאחר כמה דקות ועיניי גדלו מהמחשבה שראיין יחזור, אבל ריידר הוא זה שנכנס.
"היי, -" הוא קטע את עצמו כשהביט אל עבר מיטתי והבחין בכל הפופקורן על הרצפה. "למה לא אמרת לי שהיית רעבה? הייתי קונה לך משהו בדרך," הוא צחק כשראה את הבלאגן והתקדם אליי, נותן לי נשיקה קטנה.
"משהו קרה?" הוא הבחין שהייתי קצת בהלם. "מה..? הו, לא, אני בסדר גמור." זייפתי חיוך ומיהרתי לתת לו נשיקה נוספת.
"בל, אולי הצלחת לעבוד עליי בבוקר, אבל זה לא יעבוד שוב. מה יש?" ריידר הזיז כמה קצוות שיער מפניי שלא נכנסו לגולגול השיער שלי.
"אוקיי.. תפסת אותי... אני עדיין חושבת על אתמול. מצטערת." זרקתי את הדבר הראשון שעולה לראשי.
"מצטער שאת עוברת את בגללי." הוא השמיט את כתפיו ונאנח. "לא לא, אל תדאג, העיקר שיש לי אותך.. בכל מקרה, אני דיי עייפה, אני אלך לישון." אמרתי והתקדמתי בזריזות אל מיטתי, מרימה את הלפטופ ומנקה את כל הלכלוך.
"אני אתקלח ואז אצטרף אלייך, טוב?" ריידר הודיע לפני שנכנס אל חדר המקלחת וקיבל את האישור שלי.
התקדמתי אל מיטתו של ריידר ונכנסתי לתוכה, מתקבלת בתוך השמיכה החמימה ומנסה כמה שיותר לשכוח מהערב הזה.